סוד ההצלחה של רב יוסף – היום הזה גרם

כיצד הפך חכם התלמוד מ"סתם יוסף" לגדול הדור?

רב יוסף היה אחד מחכמי התלמוד החשובים והמפורסמים. הוא כיהן כראש ישיבת פומפדיתא בבבל, המוסד הרם בו צמח התלמוד הבבלי והיה רבם של אביי ורבא. הגמרא מתארת אותו בתור "סיני", מחשב מהלך עם זיכרון פנומנלי שהחזיק במוחו את כל התורה. הגמרא אומרת כי כאשר חיפשו ראש ישיבה, נטו להעדיף אותו על גדול הגדולים, רבה בר נחמני, משום הזיכרון האדיר שלו ו"הכל צריכים לבעל החיטים". אבל רב יוסף העדיף לדחות את מינויו, משום שהחוזים בכוכבים אמרו שהוא יכהן רק שנתיים כראש ישיבה. אכן, רבה מלך ראשון במשך עשרים שנה ואחר כך מלך רב יוסף במשך שנתיים וחצי.

כשהיה מגיע חג השבועות, רב יוסף לא היה מסוגל לכלוא את התרגשותו. הוא היה מורה למשרתיו להכין את הבשר המשובח ביותר ומנמק כך את חיבורו ליום: "אי לאו האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא". כלומר, אם לא היום הזה שגרם, כמה יוספים יש בשוק שאין ביני לבינם הבדל?

המפרשים תמהו על לשונו המיוחדת. הרי העיקר חסר מן הספר? מה כוונתו "אי לאו האי יומא" והרי היום אינו שונה מכל הימים שלפניו, אלא המתנה שהתקבלה בו הופכת אותו לגדול? רב יוסף היה אמור לומר 'אם לא התורה הקדושה שירדה מהשמיים והעובדה שנבחרנו מכל האומות' – לא היה הבדל ביני לבין כל היוספים בשוק?

רש"י מרגיש בחוסר הבהירות של רב יוסף ונאלץ להוסיף הסבר: "האי יומא – שלמדתי תורה והתרוממתי". אבל השאלה נותרת – מדוע רב יוסף עצמו לא דיבר ברור?

התשובה טמונה בהבנה עמוקה של דרך ההצלחה. רב יוסף רוצה לגלות איך הגיע לאן שהגיע. הוא לא דיבר רק על התוצאה הסופית בהיותו גדול הדור שבקי בכל התורה. אלא כמו מורה ומחנך שמגדל תלמידים, הוא רוצה לגלות את הדרך לשם: איך מפתחים משמעת עצמית וממריאים לגבהים.

"אי לאו האי יומא" – אם לא היום בו אני עומד כעת! סתם יום, כל יום ויום ולא רק מתן תורה. אם לא הייתי יודע את סודו של סתם יום רגיל ומתייחס לכל יום סתמי כמו ליום מתן תורה – לא הייתי כובש את היעד ומתעלה מעל כל היוספים בשוק.

רב יוסף מלמד שגודלו של אדם הוא כגודל תפיסת הזמן שלו. מה שמכריע את הצלחת חיינו הוא השאלה, האם אני מבין את סודו של רגע פשוט? האם אני חי בידיעה שכל רגע יוצר קומה בחיי והוא מתנה חד פעמית שלא תחזור?

חייו של רב יוסף היו רכבת הרים מטלטלת. בסוף ימיו הוא חלה והתעוור ושכח את תלמודו. הגאון שהיה גדול יותר מרבה בר נחמני, הפך בסוף ימיו לשבר כלי חרוק שאינו זוכר דבר. לכאורה הוא חזר להיות כמו כל היוסף דאיכא בשוקא.

אבל רב יוסף היה חוגג דווקא בחג השבועות, מתוך תפיסה שפעם קדוש הוא תמיד קדוש. כשם שהלוחות שנשברו עדיין מונחים בארון עם הלוחות השלמים, כך קדושה לא זזה ממקומה. עשרה רגעים של שבר, לא יבטלו רגע של אמת. מעשה טוב הוא שינוי נצחי ומהותי שלא אובד לעולם.

המסר של רב יוסף הוא מהפכני. הוא מלמד שאין קיצורי דרך להצלחה. צריך המון ימים ורגעים מנוצלים. איש לא נולד גדול וידען. כל אחד צריך לעבור את כל המסלול בעצמו. ולכן אנו זקוקים למיליוני רגעים של למידה, כדי להגיע להישגים אמתיים.

יתרה מכך, אי אפשר להשלים רגע. רגע מבוזבז הוא רגע אבוד וזה אומר בהכרח פחות ידיעה ופחות עשייה. כי את מה שיכולנו ללמוד ברגע הזה, כבר לא נוכל לשחזר לעולם.

סוד ההצלחה של רב יוסף היה שהוא מעולם לא דחה ליום הבא. לא המתין ליום פנוי. אלא כל רגע היה קריאה לעשייה ורגע הצטרף לשנים של התמדה.

כתיבת תגובה

שיעורים נוספים בנושא

במדבר

התורה והמלאכים

מדוע ניתנה התורה, חוכמתו האלוקית של הקדוש ברוך הוא, דווקא לנו בני האדם החומריים החיים בעולם הזה, ולא למלאכים בעולמות העליונים? מתברר שהמלאכים אכן תבעו את התורה לעצמם, ומה שהכריע את הכף לטובתנו מלמד אותנו מהי באמת תורת השם.

לשיעור המלא »

מקצועות

מה דעתכם על השיעור?