משה רבנו לא הרבה להתלונן כלפי מעלה, אבל כשהוא צעק, עשה זאת במלוא העוצמה. שתי צעקות זעק משה כלפי הקב"ה, והן מבטאות תמיהה עמוקה על טבע הסבל והגלות: "למה הרעותה לעם הזה?" ו"מאז באתי לדבר אל פרעה – הרע לעם הזה".
עד ספר שמות, הכל היה ברור. בספר בראשית יש סיבה ותוצאה והעונש בא כתגובה לחטא. אדם וחווה אוכלים מעץ הדעת ומגורשים מגן עדן. קין הורג את הבל ונגזר עליו להיות נע ונד בארץ. דור המבול משחית את דרכו והתוצאה היא ויגווע כל היקום. אנשי סדום רעים וחטאים והם מוצאים את סופם.
אבל פתאום מגיע ספר שמות והכללים מתהפכים: הספר מתחיל בגלות איומה, שמרסקת את רוחו של העם, מתינוקות בני יומם עד אבות שבורי גב, ולא מופיעה הקדמה על מה יצא הקצף. התורה אינה מקדימה מילה על מעשה רע שמצדיק עונש קשה כל כך.
יתרה מזאת: מבנה העונש היה מוזר. הגלות נבנתה מהקל אל הכבד והחושך הלך ונעשה סמיך יותר ככל שהתקרבו לגאולה. מידתו של עולם היא להיפך: עונש בנוי מהכבד אל הקל ונעשה נוח ככל שמתקרבים לשחרור. הדבר נכון הן מצד המעניש, שבתחילה הוא מוצף בכעס ובמשך הזמן פוחת ונחלש בהדרגה, והן מצד הנענש, שבתחילה הוא מוגדר כחוטא מסוכן ומקשיחים את תנאי הכליאה שלו, ואולם ככל שחולף הזמן, משתפרת ההגדרה שלו והוא ראוי ליחס מכבד יותר.
אבל בגלות מצרים עבדו הדברים להיפך: בתחילה היו בערך מאה שנה בהן היה נוח ליעקב ובניו במצרים. אחר כך החל השעבוד ברכות, "בפה רך", כשפרעה עצמו מצטרף לעבודה ומשלם היטב. אחר כך טיפס השעבוד מדרגה והפך להיות פרך. בהמשך ציוו להמית את היילודים בחדר התינוקות, וכשזה לא הצליח, התגייסו שוטרי מצרים בצורה אקטיבית לחטוף התינוקות ולהטביעם.
תשובת הקב"ה למשה הייתה מהפכנית: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה… וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם". כל הפרשנות שלך לתופעת הגלות והסבל אינה נכונה. הגלות בעומקה היא ההיפך מעונש: היא ההרס כהכנה לבנייה. היא העלטה שמבשרת את בוא האור הגדול.
עד עתה דיברתי עם האבות ב"א-ל שדי", בשם אלוקים, אבל במתן תורה אני עומד להאיר את עצמיות האור האלוקי שתיגע בעצמותו של האדם, ולשם כך נדרש תחילה סילוק והתעלמות האור הקודם. ההסתר האלוקי יוצר בעולם חושך ואפלה שמתבטא בהרגשת הניתוק והריקנות של ישראל.
דווקא גודל החושך מעיד על האור. העובדה שהחושך הולך ומתחזק ולא נחלש כדרכו של עולם, מעידה כי הגלות אינה עונש, אלא תגובה לגודל האור ולמהפכנותו. ככל שהאור גדול ומבצבץ יותר, כך הסילוק שבינתיים מעמיק ומתעבה, עד לפריצת האור הגדול.
זוהי תפיסה מהפכנית של טבע הסבל: זה לא שאחרי משבר מופיע תיקון, אלא להיפך – התיקון הוא סיבת המשבר. התיקון נוצר עוד לפני הקושי ורק כדי לקלוט היטב את הברכה, יוצר הקב"ה קודם את הערפל. הקושי הוא אינו אויב של ההצלחה, אלא המבוא אליה, לאחר שהנפש חשה את הגילוי המתקרב והמדרגה שעליה לטפס.
זוהי גם הנחמה הגדולה לדורנו: החושך הנורא המכסה ארץ בימינו, שהולך ונעשה סמיך יותר, אינו מעיד על התרחקות הגאולה אלא על התקרבותה. העולם חש את האור המתקרב של הגאולה ולכן מתפרק מכל נכסיו, מכל מה שהתרגל לחשוב ולהרגיש. אכן לתוך הריקנות נכנסים גם מרעין בישין, אבל אנו בטוחים כי תקופת הביניים הזו תיגמר ברגע אחד ונזכה לאור עולם בקרוב ממש.
