משפחות יקרה, קהל נכבד,
אני רוצה לספר לכם סיפור מופלא מפרשת השבוע שלנו, פרשת בשלח. סיפור על אמונה שבוקעת ים, על התמסרות שיוצרת נס, ועל השירה הגדולה שממשיכה לנצח.
הכל מתחיל ביציאת מצרים. אחרי עשר מכות, אחרי שפרעה סוף סוף משחרר את העם, בני ישראל יוצאים ביד רמה. מיליוני אנשים – גברים, נשים, זקנים וטף – יוצאים למסע במדבר. הם לא יודעים לאן הם הולכים בדיוק, אבל הם יודעים שהקב"ה מוביל אותם. עמוד הענן לפניהם ביום, עמוד האש בלילה.
והנה, פתאום הקב"ה אומר למשה לשנות כיוון: "דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות". זה נראה מוזר – למה לחזור אחורה? אבל בני ישראל מצייתים. הם מאמינים שיש תכנית, שיש מטרה.
ואז מגיעות החדשות הרעות: "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם". פרעה מתחרט על ששחרר את העם. הוא לוקח "שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים", את כל הצבא שלו, ויוצא לרדוף אחרי בני ישראל.
ופתאום בני ישראל מוצאים את עצמם במלכודת נוראית. מלפנים – הים הגדול והנורא. מאחור – כל צבא מצרים מתקרב במהירות. מימין ומשמאל – מדבר שאי אפשר לברוח אליו. אין לאן לברוח, אין לאן לפנות.
הפחד עצום. העם צועק אל משה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" הם רואים את המוות מול העיניים. הם רואים את המצרים מתקרבים, שומעים את שעטת הסוסים, רואים את הרכב והפרשים, ונופלת עליהם אימה גדולה.
ואז הקב"ה אומר למשה דבר מדהים: "דבר אל בני ישראל ויסעו". לאן יסעו? הים לפניהם! איך אפשר לנסוע לתוך הים? זה נראה כמו פקודה בלתי אפשרית, כמו משימה שאי אפשר לבצע.
וכאן מגיע הרגע המכריע. נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, קופץ לתוך הים. הוא לא מחכה לנס – הוא יוצר אותו באמונתו.
המים מגיעים עד ברכיו – והוא ממשיך ללכת. עד מותניו – והוא לא נרתע. עד צווארו – והוא ממשיך להתקדם. המים כבר מגיעים עד חוטמו, עוד רגע הוא עומד לטבוע – אבל הוא ממשיך. כי הוא מאמין שאם הקב"ה אמר "ויסעו", סימן שיש לאן לנסוע. כי את הקב"ה שום דבר לא מגביל, גם לא הים.
ואז קורה הנס הגדול. "ויבקעו המים". הים נקרע לשנים עשר שבילים, והמים עומדים כחומה מימינם ומשמאלם. בני ישראל עוברים בתוך הים ביבשה. המים שהיו עד לפני רגע מחסום בלתי עביר, הופכים לדרך בטוחה.
ובני ישראל עוברים בתוך הים ביבשה, והמים חומה להם מימינם ומשמאלם. המצרים רודפים אחריהם, אבל אז הקב"ה הומם את מחנה מצרים – הוא מסיר את גלגלי מרכבותיהם, מבלבל אותם. המצרים מבינים: "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים". אבל מאוחר מדי. המים חוזרים למקומם, וכל צבא מצרים טובע בים.
ואז פורצת השירה הגדולה. "אז ישיר משה ובני ישראל". זו לא סתם שירה של שמחה על הצלה – זו שירת ההכרה בגדולת ה'. כל העם כאיש אחד פותח בשירה: "אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים". הם מבינים שכל מה שקרה היה חלק מתוכנית אלוקית. "זה אלי ואנוהו" – הם מצביעים באצבע ואומרים "זה", כי הם רואים את ההשגחה בעיניים.
ומרים הנביאה לוקחת את התוף, וכל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות. השירה מקיפה את כל העם, גברים ונשים, זקנים וטף. כולם שרים, כולם מודים, כולם מכירים בגדולת ה'.
ומול השירה הגדולה הזו, התורה משתמשת בביטוי מיוחד: "אז ישיר משה". לא "אז שר" בלשון עבר, אלא "ישיר" בלשון עתיד. חז"ל לומדים מכאן רמז לתחיית המתים – שמשה ובני ישראל עתידים לשיר שוב לעתיד לבוא. אבל יש כאן עומק הרבה יותר גדול.
כי האמת היא שאנחנו לא צריכים לחכות לתחיית המתים של העתיד הרחוק. תחיית המתים מתרחשת כאן ועכשיו, בכל יום, בכל רגע שאנחנו ממשיכים את דרכם של יקירינו שהלכו לעולמם. כל פעם שאנחנו הולכים בדרך שהם סללו, כל פעם שאנחנו מיישמים את הערכים שהם לימדו אותנו – הם חיים מחדש דרכנו.
ו[שם הנפטר] ממשיך לשיר את שירתו דרכנו. כל פעם שאנחנו נזכרים בערכים שהוא האמין בהם – הכבוד שנתן לכל אדם באשר הוא, האמונה העמוקה שלו במסורת ישראל גם אם לא היה שומר מצוות בקפדנות. איך שתמיד הקפיד לעשות קידוש בליל שבת, איך שדאג שבחגים כל המשפחה תהיה יחד.
השירה שלו ממשיכה לחיות בדרך שבה הוא לימד אותנו מה זה להיות יהודי – לא דרך הלכות ודינים, אלא דרך הלב. איך הוא היה תמיד הראשון לעזור לכל מי שצריך, איך שהבית שלו היה פתוח לכולם. איך שבליל הסדר היה מספר בהתרגשות את ההגדה, איך שבראש השנה היה מתעקש שכולם יבואו לארוחת החג.
השירה שלו ממשיכה לחיות בדרך שבה אנחנו מחנכים היום את הילדים שלנו. כשאנחנו מספרים להם על סבא שתמיד אמר ש"יהודי עוזר ליהודי", ושבשביל לתת צדקה לא צריך להיות דתי. כשאנחנו מזכירים להם איך סבא היה מתעקש שבכיפור כל המשפחה תלך יחד לבית הכנסת, גם אם רק לתקיעת שופר.
והשירה הזאת חיה ופועמת בתוכנו. כשאנחנו יושבים בליל שבת ועושים קידוש, אנחנו שומעים את הניגון המיוחד שלו. כשאנחנו מדליקים נרות חנוכה, אנחנו נזכרים איך היה מספר על הנס ועל הגבורה של המכבים. בכל חג, בכל מועד, יש לנו זיכרון ממנו, משהו שהוא לימד אותנו על המשמעות העמוקה של להיות יהודי.
הוא לימד אותנו שיהדות זה הרבה יותר מסתם דת – זו דרך חיים, זו מסורת של דורות. וככה, בכל פעם שאנחנו ממשיכים את דרכו, בכל פעם שאנחנו מעבירים לילדים שלנו את הערכים שהוא לימד אותנו – הוא חי מחדש. זו תחיית המתים הפרטית שלנו, משהו שקורה כאן ועכשיו, בכל פעם שאנחנו זוכרים את דרכו וממשיכים אותה.
כי בסופו של דבר, זה מה שנשאר אחרי האדם – לא הרכוש שצבר, לא ההישגים החומריים, אלא הערכים שהנחיל, הדרך שסלל, האהבה שנתן. וכל זה ממשיך לחיות דרכנו, דרך הילדים שלנו, דרך הנכדים שלנו.
ולכן היום, כשאנחנו נזכרים ב[שם הנפטר], אנחנו לא רק מתאבלים על מה שהיה. אנחנו גם מתחייבים להמשיך את דרכו, להעביר הלאה את המורשת שהשאיר לנו. להמשיך את השירה שלו – את שירת החיים, את שירת האהבה שלו למסורת ישראל.
יהי זכרו ברוך.
