כשמשה בא לגאול את ישראל, זה לא היה יכול להיות רק בגלל הסבל שלהם. העבדות והסבל היו הסיבה שהגאולה הייתה דחופה, אבל לא הסיבה שהם ראויים לה. הסיבה האמיתית הייתה – "בני בכורי ישראל". הם עם ה', עם שיש לו ברית מיוחדת איתו. וברית המילה היא הביטוי המוחשי, הגשמי, של הברית הזו.

כשאנחנו מתבוננים במורשת הזו של שפרה ופועה, אנחנו רואים שהיא לא הסתיימה במצרים. הבתים שהן בנו ממשיכים לעמוד עד היום – בכל פעם שיהודי בוחר בדרך הקשה כי זו הדרך הנכונה, בכל פעם שאדם מוכן להקריב למען הערכים שלו, בכל פעם שהורים מוסרים נפש כדי להעביר את המסורת לילדיהם.

חתן בר המצווה היקר, זה בדיוק הגיל שבו משה יצא "לראות באחיו". הגיל שבו מתחילים להבין באמת את המשמעות של טוב ורע. הגיל שבו הבחירות שלנו מתחילות להיות משמעותיות.

בבית היהודי אנחנו לא רק זוכרים – אנחנו חיים את הזיכרון. כשהילד שואל "מה נשתנה", הוא לא רק מצטט טקסט עתיק – הוא מצטרף לשרשרת של דורות של ילדים ששאלו את אותה השאלה. כשאנחנו קובעים מזוזה, אנחנו לא רק מקיימים מצווה – אנחנו מכריזים שהבית הזה הוא חלק מהסיפור היהודי הגדול.

כל פעם שזוג יהודי מקים בית בישראל, במיוחד בימים כאלה, זו לא רק שמחה פרטית. זו נשיאה באחריות להמשכיות של עם ישראל. כל בית חדש שנבנה הוא עוד חוליה בשרשרת, עוד לבנה בבניין.