יעקב מבין משהו עמוק: הכוח של ילד יהודי הוא עצום. שאפשר לגדול בתוך הטומאה הגדולה ביותר ועדיין להישאר קדוש. שאפשר להיות בן של המשנה למלך מצרים, לחיות בארמון המלוכה, ועדיין להיות יהודי אמיתי.
לכן הוא מחליט שהברכה שתלווה את עם ישראל לדורות תהיה: "בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". לא כמו אברהם, יצחק ויעקב – הענקים שהיו גדולים מהחיים. אלא כמו אפרים ומנשה – ילדים "רגילים" שהצליחו לשמור על יהדותם בתנאים הקשים ביותר.
יוסף, שכבר חי שם שנים רבות, שכבר מכיר את כל הפיתויים האלה מקרוב, מבין משהו עמוק מאוד. הוא מבין שכדי לגדל את הדור הבא, כדי שילדי המשפחה יוכלו לצמוח כיהודים אמיתיים – צריך ליצור מרחב מיוחד. מקום שיהיה בתוך מצרים, אבל לא יהיה חלק ממצרים.
לכן הוא בוחר עבורם את ארץ גושן. מקום שבו המצרים בכלל לא רוצים להיות, כי הם שונאים רועי צאן. מקום שבו המשפחה תוכל לחיות את חייה בדרכה שלה, בלי להיות מושפעת מהתרבות המצרית שמסביב.
זה לא היה סתם פתרון דיור. זו הייתה החלטה עמוקה על איך מגדלים דור המשך.
משפחה יקרה, כשאנחנו נפרדים מיקירנו, אנחנו לומדים מיעקב אבינו שני דברים חשובים: הראשון – שלכל אחד יש את הזכות והחובה לבחור איך הוא רוצה שיזכרו אותו, איזה מסר הוא רוצה להשאיר לדורות הבאים. והשני – שהמקום שבו אדם נטמן הוא לא רק מקום פיזי, אלא גם מקום רוחני. הוא מחבר בין העבר לעתיד, בין הדורות שהיו לדורות שיבואו.
מנשה ואפרים, שני נערים שגדלו בארמון המצרי, רחוק מהאוהל של יעקב, רחוק מסיפורי אברהם ויצחק, רחוק מכל מה שמסמל את המשפחה היהודית – דווקא הם נבחרים להיות חלק משבטי ישראל. יעקב מברך אותם ואומר שכל אב יהודי יברך את בניו להיות כמותם: "בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
שתזכו להקים בית שיש בו את אותה שלמות מופלאה שיעקב ראה בבניו. בית שבו כל אחד מכם יכול להיות מי שהוא, לצמוח בדרכו המיוחדת, ויחד עם זאת – ליצור הרמוניה מושלמת.
שתזכו לאותה ברכה שיעקב בירך – "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים". שתזכו לשמירה והגנה בכל דרככם המשותפת, שהקדוש ברוך הוא יהיה אתכם בכל אשר תפנו.
