בשעה שעמד הקב"ה להעניק את המצווה הראשונה לעם ישראל, הוא בחר באופן מפתיע במצווה שנראית טכנית לחלוטין – קידוש החודש. "החודש הזה לכם ראש חודשים", אמר ה' למשה ולאהרן במצרים. לכאורה, היינו מצפים שהמצווה הראשונה תהיה האמונה בה', שמירת השבת או אולי מצוות המילה. מדוע דווקא עניין צדדי כביכול של קביעת לוח שנה זכה למעמד הבכורה?
התשובה לכך טמונה במסר עמוק שביקשה התורה להעביר כבר בתחילת דרכה: התורה לא ניתנה כספר סגור ומושלם, אלא כמערכת חיה ונושמת המתפרשת ומתבארת על ידי חכמי ישראל בכל דור ודור. מצוות קידוש החודש היא ההוכחה המושלמת לכך, שכן היא בלתי ניתנת להבנה ללא התורה שבעל פה.
הבה נתבונן בפסוק עצמו: "החודש הזה לכם ראש חודשים". בלי הפירוש המסורתי, אין אפשרות להבין דבר וחצי דבר מהציווי הזה. מהו בכלל "חודש"? באיזה חודש מדובר? איך קובעים מתי מתחיל חודש? כיצד מעברים את השנה? התורה שבכתב משאירה את כל השאלות הללו פתוחות, ובכך מרמזת באופן ברור שיש לחפש את התשובות במסורת שבעל פה.
האבן עזרא מדגיש נקודה זו באופן נוקב. הוא שואל: כיצד ייתכן שהתורה מפרטת באריכות את דיני נגעי המצורע, שנוגעים לאדם בודד ואינם תמידיים, אך מקצרת כל כך בדיני החודש והמועדים שנוגעים לכל ישראל בכל הדורות? התשובה היא שהתורה סמכה על המסורת שבעל פה שתועבר מדור לדור.
חשיבותה של התורה שבעל פה באה לידי ביטוי גם בהיבט מעשי דרמטי: בזמן שבית המקדש היה קיים, התקיים מדי חודש טקס מרשים של קידוש החודש. עדים היו מגיעים לבית הדין ומעידים על ראיית הלבנה החדשה, ורק על סמך עדותם היו מקדשים את החודש. הדבר היה בעל חשיבות מכרעת, שכן ממנו נגזרו מועדי כל החגים באותו החודש.
לא בכדי, כאשר ביקשו היוונים בתקופת החשמונאים לפגוע בליבה של היהדות, הם התמקדו בשלוש מצוות: שבת, מילה וקידוש החודש. הם הבינו שמצוות החודש מייצגת את כוחם של חכמי ישראל לפרש את התורה ולקבוע את אורחות החיים היהודיים, וראו בכך איום על השקפת עולמם ההלניסטית.
עיקרון זה משתקף בכל תחומי החיים היהודיים. כשאנו נכנסים לבית כנסת, מניחים כיפה על הראש או מתפללים שלוש פעמים ביום – אנו מקיימים הלכות שאינן כתובות במפורש בתורה, אלא נמסרו בעל פה מדור לדור. אפילו בתפילין, שהן מצווה מפורשת בתורה, כל הפרטים המעשיים – צורתן, צבען, אופן כתיבתן – נמסרו בתורה שבעל פה.
מצוות קידוש החודש, אם כן, אינה רק הוראה טכנית לקביעת לוח שנה. היא מהווה הצהרה דרמטית על אופייה של התורה כולה: מערכת חיה ונושמת שמתפרשת ומתבארת על ידי חכמי ישראל בכל דור ודור. היא מלמדת אותנו שהתורה שבכתב והתורה שבעל פה הן שתי קומות של בניין אחד, ואי אפשר להבין את האחת בלי השנייה.
זהו המסר הראשון והיסודי ביותר שביקשה התורה ללמד אותנו: בטרם ניגש ללמוד את התורה עצמה, עלינו להבין כיצד לומדים אותה. המצווה הראשונה בתורה מלמדת אותנו שיש לחפש את ההוראות המצורפות, את הפירוש המסורתי, ולהבין שהתורה שבכתב והתורה שבעל פה הן מקשה אחת.
