סיפור מרתק ששמעתי בשם הרב חיים זאיד: פעם חצה את רחוב "חזון איש" בבני ברק וראה המולה. עמדה שם בחורה מזיעה ומבולבלת והיא סיפרה שירדה מהאוטובוס תחנה קודם, בגן ורשה, והתכופפה אל תא המטען מתחת לאוטובוס כדי להוציא את המזוודה. המזוודה הייתה שקועה בעומק התא והיא נדחפה פנימה. הנהג הממהר לא הבחין בה, סגר את הדלת והחל לנסוע.
חושך ירד, היא צרחה וצווחה, אבל אין איש מושיע לה. היא החלה להתגלגל ימינה ושמאלה בהתאם לתנועות האוטובוס, ופתאום גילתה עוד מישהו: בחור שנכנס לפניה וגם הוא נתקע. הוא הבחין בה בקרבתו והחל לצעוק בבהלה: "יחוד, יחוד", והיא צועקת "מה יחוד? חמצן!, אני לא נושמת". בתחנה הבאה נפתח תא המטען ושניהם ירדו המומים ומבולבלים.
לימים, אותו זוג נישא. הסיפור נהדר, אך מעלה שאלה על דרכי שמים: הרי הזיווג נקבע קודם יצירת הוולד, ולמה יצר הקב"ה דרך משונה כזו להפגיש שניים שנועדו משחר הבריאה? מדוע לא הפגיש ביניהם בדרך שפויה באמצעות השדכנית של ישיבת פורת יוסף וסמינר אור החיים?
אולי טמון כאן מסר כביר: אי אפשר לקלוט אור חדש כשמלאים באור קיים. אי אפשר לבנות בית חדש, כשהמבנה הישן עומד על תילו. לפני שמציף אותנו אור מסוג אחר לגמרי, מוכרחת להיות התרוקנות והסתלקות מהמצב הקודם ובתוך ההעלם נפתח פתח להארה חדשה.
הגמרא מספרת סיפור מפתיע שממחיש זאת: "רבי זירא כי סליק לארעא דישראל, צם מאה תעניות כדי שתשתכח ממנו הגמרא הבבלית". רש"י מסביר שאמוראי ארץ ישראל למדו בדרך שונה מהבבלים – "לא היו בני מחלוקת ונוחין זה לזה ומיישבין את הטעמים בלא קושיות ופירוקין".
מדהים: כמה יהודי מתייגע לזכור ולנצור במוחו את תורת ה', כמו הציווי "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך", ואילו רבי זירא שבר את גופו לחלוטין, עד שצם מאה ימים! כדי לשכוח את דרך הלימוד הבבלית ולסגל את דרך הלימוד הירושלמית.
כאן מלמדת הגמרא את הסוד המשמעותי למוח יצירתי. זה אחד הנושאים החשובים כיום בעולם העסקי: איך מסגלים מוח יצירתי ופותרים בעיות בדרך חדשנית ויעילה? הגמרא מציבה את היסוד המרכזי: כדי ללמוד דבר חדש, צריך לשכוח את הגישות הקודמות. לחזור ולהיות לוח חלק שלומד מחדש.
אור לא נופל על אור, הוא מתבטל בתוכו ונעלם, ולכן כדי לקלוט אור חדש, מוכרחים לסלק את האור הקודם. בדומה לכך, כדי לגדול ולפרוץ דרך בחיים, אנו מוכרחים לשכוח את הפתרונות הקודמים בהם פעלנו עד היום ולהמציא את עצמנו מחדש.
כך למשל בחברת גוגל: היא העניקה בעבר לעובדיה תכנית שנקראה "עשרים אחוז זמן חופשי". בעשרים אחוז מזמן העבודה הם היו חופשיים לפרויקטים יצירתיים אחרים שאינם קשורים ישירות לפרויקטים עליהם עבדו, שכן הם הבינו שהמוח פועל הכי טוב במרחק מהנושא עצמו.
אבל רק מעט אנשים מוכנים להמציא את עצמם מחדש, וזאת מהסיבה הבאה: כי בדרך מוכרחים לעבור שלב של כאוס ואיבוד שיווי המשקל. כאשר מאבדים את הקרקע היציבה וצועדים לארץ לא נודעת, מוכרחים לעבור שלב ביניים של ערפול חושים.
כל אחד יכול לחוש זאת בעצמו, כשהוא מתייגע ושובר מוחו להבין דבר חדש: ככל שחודרים לתוך הפרטים, מתרחש פתאום "בלאק אאוט", חושך מוחי שלא מאפשר לראות כלום ולקלוט עוד אינפורמציה. רק אחרי שלב החושך הזה, מתחיל האור החדש להאיר.
זהו המסר העמוק של הסיפור בתא המטען: דווקא בתוך החושך והבלבול נוצר החיבור העמוק. דווקא כשהתרוקנו מכל הציפיות והתכניות המוקדמות, נפתח הפתח לזיווג האמיתי. זהו חוק הריקנות היוצרת: לפעמים צריך להתרוקן כדי להתמלא מחדש.
