אחת התמיהות הגדולות בסיפור יציאת מצרים היא סדר הדברים. במשך 200 שנה גלו אבותינו והתבוללו בתרבות המצרית. המדרש אומר "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". והנה, כשהקב"ה שולח את משה לגאול אותם, הוא אינו מציב תנאים מוקדמים. לאורך שנה שלמה של ניסים, עם ישראל ממשיך בדרכו ורק אחרי היציאה ממצרים מתבקש לקבל את התורה.
לכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך: קודם לשאול אם ירצו להיות עמו של ה', ורק אם התשובה חיובית – לגאול אותם. מדוע דחה הקב"ה את בשורת מתן תורה עד לאחר היציאה ממצרים?
הרבי מליובאוויטש מפיק מכאן מסר כביר: יש תשתית שקודמת לחינוך. לפני שבאים לחנך מישהו, ישנו יסוד שבלעדיו לא יקרה דבר: אהבה. יסוד החיים בבית לא יכול להיות תביעות ודרישות, ישנה תשתית קריטית הרבה יותר: ילד צריך לדעת שהוא הדבר היקר ביותר לאביו ולאמו. הוא צריך להרגיש רצוי, אהוב, מוערך, ובלא זה אין עם מי לעבוד.
ולכן הקב"ה עוצם עיניים במשך שנה שלמה ולא אומר מילה על מצבם הרוחני הגרוע, רק מחולל עבורם ניסים וחסדים. ראשית הוא יוצר תשתית שאומרת "בני בכורי ישראל", "אהבתי אתכם אמר ה'", אתם הילדים האהובים שלי, ורק אחר כך מצווה להיות ילדים טובים שמקיימים את התורה.
יועץ חינוכי שמלווה נוער נושר סיפר כי שמע מנערים רבים אותה טענה: "אבא שלי לא אהב אותי, אימא שלי לא הייתה מרוצה מקיומי". כשהוא שאל אותם: "הרי ההורים נתנו לכם אוכל? ערכו בר מצווה? קנו חליפה?" הם ענו: "את זה היו חייבים לעשות, אך לא הייתה בהם שמחה בקיומי. אבא לא קיבל אותי מעולם בחיבוק, לא התעניין בחיים הקטנים שלי שאינם קשורים לחיים הדתיים או להישגים בבית הספר."
הצעתו המעשית של אותו יועץ הייתה פשוטה: אבא חייב לשוחח עם כל אחד מילדיו לפחות פעמיים בשבוע, אפילו שיחה קצרה בת חמש דקות. הילד חייב להרגיש כי אבא כאן בשבילו, הוא הדבר היקר ביותר בעולם להוריו.
עיקרון זה מקבל ביטוי מדהים בסיפור שבירת הלוחות. כשמשה יורד עם הלוחות ורואה את העם רוקד סביב העגל, הוא שובר אותם. המפרשים תמהים: למה? אם עם ישראל אינו ראוי, היה עליו להניחם למשמרת לימים יפים יותר!
התשובה מרגשת: באותו רגע קריטי, משה מעביר מסר עצום: "ריבונו של עולם, האהבה שלך לעמך גדולה מהכעס שלך על הפרת דברי התורה". המדרש אומר: "ישראל קדמו לתורה", הוי אומר שהתורה נועדה להעצים את עם ישראל ולא חלילה לפגוע בהם. הקשר בין הקב"ה לעמו הוא קשר עצמי, בלתי מותנה ובלתי ניתן לשבירה.
המסר הזה בולט בימי החנוכה: מנהג ישראל לשבת יחד כל המשפחה ולשחק בסביבון, לקיים ערבי לביבות משפחתיים, ובעיקר – המנהג לחלק "דמי חנוכה" לילדים. הרבי מליובאוויטש הסביר שזה קשור לעניין החינוך: כמו שמחנכים ילד שמתחיל ללמוד והוא רחוק מזה, החינוך מתחיל במתנות רבות כדי לעורר בו חשק והתלהבות, ולא רק כורח.
כי בסופו של דבר, הילד צריך לדעת שהוא קודם כל אהוב, שהוריו מודים לקב"ה על הגעתו לעולם, ורק אחר כך מגיע השלב של חינוך, תביעות וקידום. זה הסדר הנכון: קודם אהבה, אחר כך חינוך.
