הרמב"ם כותב בלשון נרגשת וחריגה: "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על מספר עצום של איסורים. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים".
שימו לב: הרמב"ם חוזר פעמיים על אותה קביעה. בתחילה ובסוף. "אין לך מצווה גדולה". "אין לך מצווה רבה". הוא רוצה להטביע משהו. להדגיש עד כמה זה חשוב. עד כמה הסבל של השבוי הוא חמור ונורא.
למה? כי שבי הוא לא מוות. מוות הוא רגע אחד, כואב ומפחיד אולי, אבל רגע. שבי הוא משהו אחר לגמרי. זה להיטלטל בין חיים למוות בכל שנייה. זה להיות רעב, צמא, ערום וחשוף לסכנה – כל הזמן. זה לא יודע אם תראה עוד את המשפחה. זה לחיות בלי תקווה, בלי אופק, בלי סוף הנראה לעין.
השבוי הוא לא רק בסכנת נפשות גופנית. הוא בסכנת נפשות רוחנית. הוא עלול לאבד את האמונה, את התקווה, את הרצון לחיות. זו צורת עינוי מיוחדת במינה.
כוונת עוג
עוג, גיבור הגיבורים, ששרד את המבול, טרח לטלטל עצמו מחזית המלחמה בעבר הירדן עד מגורי אברהם בחברון. מרחק של עשרות קילומטרים. למה?
המדרש מסביר: כדי שייהרג אברם ויישא את שרה יפת התואר. עוג ידע שאברהם יצא להציל את לוט. הוא הכיר את אברהם – "העברי", שהוא מעבר אחד וכל העולם מעבר שני. הוא ידע שאברהם לא יוכל לעמוד מהצד כשמישהו בשבי.
ועוג היה בטוח שאברהם ייפול. שהוא יאבד את הראש ויצא לקרב ממנו לא יחזור. אפילו גיבור כמו עוג, שראה דברים שאנשים רגילים לא רואים, שניצל ממבול שהשמיד את כל האנושות – אפילו הוא העריך שאברהם לא יחזור חי.
זו לא הייתה הערכה של מתבונן מהצד. עוג ידע לחשב סיכויים. הוא היה איש מלחמה מנוסה. והוא ידע שהסיכוי של אברהם לשרוד הוא קרוב לאפס.
מה עמד בראשו של אברהם?
אז מה עמד בראשו של אברהם כשהוא יוצא למלחמה שאין לה סיכוי? למה הוא מסכן את חייו?
יש מי שיגידו: בגלל שלוט הוא בן משפחה. אבל לוט לא היה בן משפחה במובן הרגיל. הוא בגד באברהם. הוא נטש אותו. הוא בחר לחיות בסדום, העיר הרשעה, ואמר במפורש: אי אפשי לא באברם ולא באלוקיו.
יש מי שיגידו: כי הבטיח לו. וזה נכון, כפי שראינו במאמר הקודם. אבל זה לא מסביר לעומק מה קורה כאן.
התשובה העמוקה היא: אברהם ידע מהו סבל השבי. הוא ידע שזהו הסבל הנורא ביותר על אדמות. והוא לא יכול היה לעמוד מהצד.
למה דווקא לוט
והנה התמיהה הנוספת: למה אברהם מסכן הכול דווקא עבור לוט? לוט לא היה חייל שמסר נפשו לאומתו. לוט לא היה צדיק שנתפס בשבי בגלל צדקותו. להיפך. לוט היה איש שבחר לחיות בסדום משיקולים של כסף ושל כבוד.
הוא הפך להיות השופט של סדום. הוא התיישב שם בנוחות. והוא נתפס בשבי כי היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. זו הייתה, במידה מסוימת, תוצאה ישירה של הבחירות שלו.
ובכל זאת, אברהם יוצא להצילו.
למה? כי סבל השבי אינו תלוי בשאלה אם האדם ראוי או לא. השבוי סובל. נקודה. והסבל הזה הוא כה נורא, עד שאין שום צדקה או זכות שיכולה לעמוד מולו.
הרמב"ם מדגיש: השבוי הוא רעב וצמא וערום ועומד בסכנת נפשות. הוא לא אומר "השבוי הצדיק" או "השבוי הראוי". הוא אומר: השבוי. כל שבוי. גם מי שנתפס בגלל הבחירות שלו.
חובה שעומדת מעל לכל חובה
לכן הרמב"ם קובע בלשון חריגה: פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים. זה לא מובן מאליו. יש עניים שגוועים ברעב. יש ילדים שלא אוכלים. יש אנשים שישנים ברחוב. והרמב"ם אומר: פדיון שבויים קודם.
למה? כי העני סובל סבל גדול, אבל הוא יודע מה קורה איתו. הוא יודע שהוא רעב, הוא מחפש אוכל, הוא מנסה לשרוד. יש לו מה לעשות, יש לו על מה להתמקד.
השבוי לא יודע כלום. הוא לא יודע אם יחיה או ימות. הוא לא יודע מה ייעשה לו בעוד שעה. הוא לא יודע אם יראה עוד את המשפחה. הוא תלוי לגמרי בידי האויב. והאויב יכול לעשות לו כל דבר בכל רגע.
זהו סבל שאינו נמדד. סבל שאין לו גבולות. ולכן חובת פדיון השבויים עומדת מעל לכל חובה אחרת.
לא כופר, לא שחרור מחבלים
הדבר לא עלה אפילו בדעתו של אברהם אבינו. שחרור שבוי תמורת כופר כספי, וקל וחומר תמורת שחרור מחבלים מרצחים – זה לא היה על השולחן.
התשובה היחידה לחטיפה היא לפרוץ למחנה האויב ולהשיב בנים לגבולם. לא משא ומתן, לא הסכמים, לא תשלומים. פעולה.
למה? כי אם תשלם פעם אחת, תשלם עוד. אם תשחרר מחבלים פעם אחת, יחטפו עוד. זה לא פותר את הבעיה, זה מחריף אותה. זה הופך חטיפה למשתלם. זה הופך שבי ליהודים לעסק רווחי.
אברהם הבין זאת. לכן הוא לא הגיע למלכים בהצעה. הוא לא ניסה לקנות את לוט. הוא פשוט בא ולקח אותו. בכוח. במלחמה. בלי להשאיר להם אפשרות אחרת.
אין בחירה במלחמת קיום
אברהם לימד משהו בסיסי. יש מלחמות שבהן אין בחירה. יש מצבים שבהם אי אפשר לשקול עלות-תועלת. יש רגעים שבהם צריך פשוט לעשות את מה שצריך, בלי לשאול את השאלות.
כשיהודי בשבי, אין שאלה של "האם". יש רק שאלה של "איך". לא בוחנים אם הוא ראוי. לא בוחנים אם זה הגיוני. לא בוחנים כלום. פשוט מצילים.
הרמב"ם לא אומר "אם יש לכם כסף פנוי, תפדו שבויים". הוא אומר: פדיון שבויים קודם לכל. גם אם זה אומר לקחת כסף שהיה מיועד לעניים. גם אם זה אומר לקחת כסף מהצדקה הכי חשובה. פדיון שבויים קודם.
אברהם הראה את זה במעשה. הוא יצא למלחמה שאין לה סיכוי, כדי לפדות שבוי שלא היה ראוי. והוא הצליח. בניסים ונפלאות, אבל הוא הצליח.
כי כשאין בחירה, מצליחים. כשאתה יודע שאין דרך אחרת, הדרך נפתחת.
