כל אדם מוצא את עצמו לעתים – קרובות יותר או פחות – על סף ייאוש רוחני. הוא מסתכל ימינה ושמאלה, מביט פנימה אל תוכו, וכשהוא בוחן את עצמו הוא מזדעזע וצועק: "מה יהיה אתי?!". הוא יודע שיש לו נשמה אלוקית, שהוא 'יהודי טוב' – אבל זה רק מגביר את התסכול שלו. מה זה שווה שיש בי נשמה טובה וטהורה, אם בתכל'ס, בעולם האמתי, אני לא בסדר?
במאמר "ואישה אחת" – העוסק בהפטרת השבוע – מתואר, בסגנון לבבי ומרגש, התהליך שעובר על הנשמה – מנשמה אלוקית טהורה שמאוחדת באלוקות, עד לנשמה שחיה בגוף גשמי ונאלצת להתמודד ולהיאבק על מקומה. הנשמה של כל יהודי "צועקת בקול מר" לקדוש ברוך הוא, בוכה על המצב – ויש גם תרופה!
תוכן המאמר:
- הפרטת פרשת וירא מספרת, על הנס שעשה אלישע לאלמנת אחד מבני הנביאים.
- ההוראה מן הסיפור בעבודת ה': הנשמה עצמה מאוחדת עם השם והיא כלי קיבול לגילוי אלוקות, אך היא פונה לקדוש ברוך הוא וצועקת: האהבה והביטול שלי לאלוקות 'מתו', כי הנפש הבהמית משכיחה ממני את האלוקות, ולא נותר לי אלא עצם הנשמה.
- והעצה למצב זה היא לבטש את הגוף, להתבונן רבות ולהתמרמר על הריחוק העצום מאלוקות – וכך תאיר הנשמה מחדש ביתרון אור.
- מצד הנשמה, יהודי זוכה לקבל את ההתגלות האלוקית העליונה ביותר, שלמעלה מגדרי המציאות; אך הגוף והנפש הבהמית מפריעים לנשמה להתגלות. ובכל זאת, גם במצב של העלם והסתר, ליהודי אכפת ונוגע המצב והוא 'צועק' ומתבטל לאלוקות, וכך מתגלה הנשמה ביתרון אור.
