בספר הזוהר מצינו גילוי מופלא על הפסוק מפרשת כי תצא: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" – זהו חודש אלול, שעליו נאמר "פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך".
ולכאורה תמוה – מה הקשר בין דין אשת יפת תואר שבוכה על בית הוריה, לבין חודש אלול?
אך כשמעמיקים בדברי הזוהר, נפתח לפנינו עולם שלם של משמעות.
הנשמה היהודית היא כמו אותה אישה שנחטפה משביה. היא הייתה למעלה, בעולמות העליונים, קשורה ודבוקה באביה שבשמים. והנה בבת אחת היא נחטפת ונשבית לתוך העולם הזה, עולם של הסתר פנים וניסיונות. והיא בוכה – בוכה על הריחוק, על הפירוד, על הגעגועים לבית אביה כנעוריה.
וזהו חודש אלול – חודש של בכי. אבל לא סתם בכי של ייאוש, אלא בכי של געגועים. בכי של מי שזוכר מאין בא ולאן הוא שייך. "אנא נסיב מלכא" – הנשמה זועקת: "אני בת למלך!"
למה הדבר דומה? לילד שנפרד מהוריו ונשלח לפנימייה רחוקה. בתחילה הוא עסוק בהסתגלות, בחברים החדשים, בשגרת היום. אבל כשמגיע ערב, כשהשקט יורד – אז מתעוררים הגעגועים. אז הדמעות מתחילות לזלוג. כך הנשמה – כל השנה היא עסוקה בחיי היומיום, אבל בחודש אלול, חודש ההתעוררות, היא נזכרת במקורה ובוכה.
והתורה מדגישה: "ירח ימים" ולא "חודש ימים". כי יש הבדל מהותי בין המושגים. "חודש" הוא מלשון התחדשות, מלשון חיות ותקווה. אבל "ירח" – זו מציאות סתמית של זמן שחולף, של מחזוריות קבועה בלי חידוש.
וכאן טמון סוד עמוק: הבכי של אלול הוא דווקא "ירח ימים". כי כשהנשמה בוכה על ריחוקה, היא מרגישה את הזמן שעבר בריק, את החודשים שחלפו בלי התקדמות אמיתית. היא מביטה אחורה על השנה החולפת ורואה "ירחים" – מעגלים של שגרה, של חיים בלי התחדשות רוחנית.
אמרו חכמים: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". והקשו המפרשים – הרי צריך היה לומר "יזכה ויראה" בלשון עתיד? אלא שכבר עכשיו, בעצם הבכי והגעגועים, יש ראייה. עצם הכאב מעיד על הקשר. מי שלא מרגיש געגועים – סימן שאין לו קשר למקור.
והנה דבר פלא: הרמב"ם כותב על אשת יפת תואר שהבכי שלה נועד לא רק כדי שתתגנה בעיני הלוקח אותה, אלא גם למטרה אנושית – "אין מונעים אותה מהאבל ומהבכי כי לבעלי האבל מנוחה בבכיים, עד שיחלשו כוחותיהם הגופניים מסבול המקרה ההוא הנפשי". יש כאן חסד – לתת לה לבכות, לעבד את הכאב.
כך בדיוק בחודש אלול. הקב"ה נותן לנו חודש שלם לבכות, להתגעגע, לעבד את הריחוק. "בני, תנו לי פתח כחודו של מחט" – תנו לי דמעה אחת של געגוע אמיתי. דמעה שאומרת: אבא, אני רוצה הביתה.
במדרש איכה מסופר על רחל אמנו שבוכה על בניה, והקב"ה אומר לה: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך". ושואלים: איזו פעולה עשתה רחל? והרי כל מה שעשתה היה לבכות? אלא שהבכי עצמו הוא הפעולה! הדמעות הן העבודה!
וזה מה שמיוחד בחודש אלול – זה לא חודש של עשייה דרמטית, של מהפכות גדולות. זה חודש של געגועים, של התעוררות הלב, של דמעות שקטות בלילה. "קול דודי דופק" – הקב"ה דופק על דלת הלב, ואנחנו רק צריכים לפתוח.
הבעל התניא כותב שבחודש אלול "המלך בשדה". מה עושה מלך בשדה? הוא יוצא לפגוש את העם שלו במקום שהם נמצאים. הוא לא מחכה שיבואו לארמון, אלא בא אליהם. וכשרואים את המלך בשדה – איך אפשר לא לבכות מהתרגשות?
"ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" – שלושים יום שלמים של בכי. לא בכי של ייאוש, אלא בכי של זיכרון. זיכרון של מי אני באמת, מאיפה באתי, ולאן אני שייך.
ואחרי החודש הזה, אחרי הבכי וההיטהרות – אז "ואחר כן תבוא אליה". אז מגיעים ימים נוראים, ימי החיבור המחודש. כי רק מי שבכה על הריחוק יכול להעריך את הקירבה.
יעזור הקב"ה שנזכה בחודש אלול זה לבכי אמיתי, לדמעות של געגוע ותשוקה. שנזכה להרגיש את הנשמה שלנו בוכה על בית אביה, ושמתוך הבכי הזה נזכה לשוב הביתה בתשובה שלמה, ולהיכתב ולהיחתם לאלתר לחיים טובים ולשלום.
