בפרשת בא, ברגעי השיא של יציאת מצרים, מצווה הקב"ה את עם ישראל על מצוות תפילין: "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך". מצווה זו מציגה תופעה ייחודית בעולם ההלכה: היא מחולקת לשתי מצוות נפרדות, עם שתי ברכות שונות. על תפילין של יד מברכים "להניח תפילין", ועל של ראש מברכים "על מצוות תפילין".
זוהי תופעה יוצאת דופן בעולם המצוות. בדרך כלל, גם כאשר מצווה כוללת כמה חלקים, מברכים עליה ברכה אחת. בחג הסוכות, למשל, מברכים ברכה אחת על כל ארבעת המינים. בציצית, מברכים ברכה אחת על הלבן והתכלת. מדוע דווקא בתפילין נתקנו שתי ברכות?
הרמב"ם פוסק כי תפילין של יד ותפילין של ראש הן באמת שתי מצוות נפרדות. זו לא מצווה אחת הכוללת שני חלקים, אלא שתי מצוות שונות שמקיימים יחד. ההפרדה הזו באה לידי ביטוי בהלכה: מי שיש לו רק אחד מבתי התפילין, כגון שאחד נפסל או שיש לו בעיה רפואית המונעת הנחת אחד מהם – מניח את האחד והמצווה תקפה.
אך השאלה המתבקשת היא: מה ההבדל המהותי בין שתי המצוות? מדוע התורה מפרידה ביניהן?
הרמז נמצא בלשון הפסוק עצמו. בתפילין של יד נאמר "וקשרתם", ואילו בתפילין של ראש נאמר "והיו". השוני בלשון מבטא הבדל מהותי: בתפילין של יד, המצווה היא פעולת הקשירה. לעומת זאת, בתפילין של ראש, המצווה היא עצם ההימצאות על הראש.
כפי שמסביר הרבי מליובאוויטש, ההבדל הזה משקף שני שלבים בעבודת ה'. תפילין של יד, המונחות כנגד הלב, מייצגות את המאבק עם הרגש והתאווה. כאן אין אפשרות לשינוי מהותי – רק "קשירה", כפייה והגבלה של היצר. לעומת זאת, תפילין של ראש, מייצגות את העבודה עם השכל והמחשבה, שם אפשר להגיע למצב של "והיו" – הטמעה מלאה של הקדושה.
זהו גם ההסבר מדוע בתפילין של יד המצווה היא רק ברגע הקשירה, בעוד שבתפילין של ראש המצווה מתקיימת כל רגע שהן מונחות. המאבק עם היצר הוא תמידי – ברגע שמרפים מה"קשירה", היצר מתעורר מחדש. לעומת זאת, כאשר השכל מבין ומפנים את האמת האלוקית, ההבנה הזו נשארת ומשפיעה באופן מתמשך.
הדבר מתקשר לסיפור יציאת מצרים שבפרשתנו. מצרים מסמלת את המיצרים והגבולות של הגוף והנפש הבהמית. היציאה ממצרים מייצגת את היציאה מהמגבלות הללו, אך זה תהליך הדרגתי: תחילה יש צורך ב"קשירה" – בכפיית הגוף והיצר, ורק אחר כך מגיעים ל"והיו" – להפנמה אמיתית של החירות הרוחנית.
רעיון זה מקבל משנה תוקף בסיפור חסידי ידוע: החסיד רבי משה חיים אלפרוביץ' אמר שהוא מבין אדם שנכשל בדיבור אסור, כמו רכילות ולשון הרע, כי כשחברו פונה אליו בשיחה רעה, הוא מתבייש שלא לענות לו. "אבל במחשבה?" תמה רבי משה חיים, "הרי האדם בעל הבית על עצמו, כיצד הוא נכשל בזה?".
דבריו משקפים את ההבדל בין שני סוגי התפילין: בעוד שבמעשה ובדיבור – המיוצגים בתפילין של יד – אנו מושפעים מגורמים חיצוניים ונדרשת "קשירה" מתמדת, הרי שבמחשבה – המיוצגת בתפילין של ראש – אנו יכולים להגיע למצב של "והיו", שליטה מלאה והפנמה אמיתית.
זהו המסר העמוק של שתי מצוות התפילין בפרשתנו: העבודה הרוחנית היא תהליך הדרגתי. תחילה עלינו "לקשור" את היצר ולהגביל אותו, ומתוך כך נוכל להגיע למצב של "והיו" – הפנמה אמיתית של הקדושה בשכל ובמחשבה.
