לילה בירושלים. נערה צעירה שוכבת במיטתה, כועסת ופגועה. היא פגשה רועה צאן יפה עיניים בין הכרמים. הוא הבטיח לשוב. והוא לא בא. שומרי העיר לעגו לתמימותה. כמעט נרדמה. ופתאום דפיקה על הדלת. "קול דודי דופק". והוא קורא: "פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי".
היא משיבה בכעס: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי איככה אטנפם?". למה אלכלך את הרגליים בשבילך? אבל הדוד לא מוותר. הוא מכניס ידו דרך חור הדלת כדי לפתוח מבפנים. היא קמה לפתוח – והוא נעלם.
צמד מילים תמוה
"פתחי לי אחותי רעייתי". הביטוי הזה מעורר תמיהה. ראשית, היא לא הייתה אחותו. היא הייתה אישה זרה שפגש בין הכרמים. ובעיקר: הרי צמד התארים "אחותי רעייתי" הוא אוקסימורון.
אם היא "אחותו" – היא ערווה, אסורה עליו, ואינה יכולה להיות "רעייתו". ואם היא "רעייתו" – אינה יכולה להיות "אחותו".
אותה תמיהה עולה אצל אברהם. למה הוא אומר "אמרי נא אחותי את"? אם הוא רוצה להתנתק משרה, מוטב להגיד שהיא זרה לגמרי. למה להציג אותה כאחות?
התשובה נעוצה בהבנת שני סוגי אהבה שונים לחלוטין.
אהבת אחות – הקשר הטבעי
אח ואחות חולקים משהו שלא ניתן לשבור. הם חולקים רצף גנטי דומה. הם התפתחות של אותם הורים. הם גדלו באותו בית, עברו חוויות דומות, חולקים זיכרונות משותפים.
כשמרים הנביאה חלתה בצרעת, אהרן קרא למשה להתפלל עבורה במילים: "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו". כלומר: חצי מהבשר שלנו נאכל בכאבה של מרים.
זו אהבה טבעית. אהבה שלא נבחרה. היא פשוט קיימת, מעצם העובדה שהם אח ואחות. ולכן היא בלתי ניתנת להפרדה. אי אפשר להיפרד מאחות. אפשר להתרחק, אפשר להתווכח, אבל הקשר עצמו לא נשבר.
הגמרא מספרת על עולא, אמורא שהיה חוזר מבית הכנסת בערב שבת ונותן נשיקה לאביו ולאימו. והוא גם נשק על כף יד אחיותיו. לא נשיקה של התעוררות אהבה – דבר האסור בקרובות – אלא ביטוי של כבוד. נשיקה שקטה, טבעית, בלי סערה.
זו האהבה של "אחותי". אהבה שקטה, בלתי ניתנת לשבירה, אבל בלי רעש. אין כאן סיפור. אין כאן התרגשות. זה פשוט טבעי.
אהבת אישה – הקשר המחודש
אהבת אישה היא משהו אחר לגמרי. איש ואישה הם שני יצורים נבדלים. הם לא חולקים בית גידול. הם לא חולקים גנים. הם באים ממקומות שונים, ממשפחות שונות, מחוויות שונות.
הם בוחרים לכרוך את החיים זה בזו. זו בחירה. ובגלל שזו בחירה, אפשר גם לבטל אותה. אפשר להיפרד מאישה. זה כואב, זה נורא, אבל זה אפשרי.
אבל דווקא מהסיבה הזו, האהבה לאישה היא מלאה סערה וגעגוע. הרעש וההתרגשות נוצרים מהחידוש, מההתגברות על המפריד. הם שני זרים שבוחרים להפוך לאחד. זה לא טבעי – זה נס.
הריחוק יוצר את הקירוב. העובדה שהם נבדלים היא מה שיוצר את הגעגוע. העובדה שהם בוחרים היא מה שיוצר את השמחה.
אדם וחווה – נבראו דבוקים
יש נקודה עמוקה בסיפור הבריאה. כל בעלי החיים נבראו נפרדים. זכר לעצמו ונקבה לעצמה. הם נפגשים לזיווג ונפרדים. רוב בעלי החיים אינם נאמנים ומחליפים זוגם לאורך החיים.
אבל אדם וחווה נבראו דבוקים. לפי מדרש אחד, הם היו גב אל גב. לפי מדרש אחר, חווה נבראה מצלע אדם. בכל מקרה, הם היו חלק אחד שנפרד.
זו המשמעות של נישואין אצל האדם. לא רק זיווג זמני לצורך המשך הקיום. אלא חזרה לאחדות מקורית. שני חלקים של נפש אחת שנפרדו בירידתם לעולם, ועכשיו חוזרים להתאחד.
לכן הנישואין נקראים "זיווג". לא רק מפגש, אלא זיווג – חיבור של שני חצאים לשלם אחד.
הקשר של "אחותי" בזמן משבר
עכשיו אפשר להבין את צעקתו של אברהם. הם מגיעים למצרים. המצב מסוכן. הם עומדים לאבד אחד את השני. אולי לנצח.
ברגע הזה, אברהם לא מסתפק ב"אישה". הוא זועק: "אמרי נא אחותי את". תזכרי שאת לא רק אשתי. את אחותי. את חצי נשמה אתי. אנחנו מחוברים בקשר שלא ניתן לניתוק.
אברהם רוצה לחזק את הקשר. להעלות אותו לרמה עמוקה יותר. לעבור מהבחירה (אישה) אל הטבע (אחות). לומר: מעבר לכך שבחרנו זה בזו, אנחנו קשורים בקשר עצמי שאף אחד לא יכול לשבור.
הוא לא מתנתק ממנה. הוא דווקא מתחבר אליה חזק יותר. הוא אומר: יש לנו קשר כמו של אח ואחות. קשר שלא תלוי ברצון, שלא תלוי בבחירה, שפשוט קיים. וזה מה שיציל אותנו.
"פתחי לי אחותי רעייתי"
עכשיו מובן הביטוי בשיר השירים. הרועה בגעגועיו פונה אליה תחילה בתואר "אחותי". כי במצב הריחוק שנוצר ביניהם, "רעייתי" לא מספיק. היא כועסת עליו, היא מאוכזבת ממנו, והיא יכולה לבחור להיפרד.
לכן הוא זועק "פתחי לי אחותי". כלומר: זכרי שנועדנו זה לזו באהבה פנימית של אח ואחות. באהבה שלא ניתנת להפרדה. באהבה שלא תלויה בבחירה.
אבל אחר כך הוא מוסיף: "פתחי לי רעייתי". כי במקביל, עוצמת הגעגוע והכיסופים שלו היא כמו לאישה. הוא לא מתייחס אליה כמו לאחות שהיא טבעית ושקטה. הוא גועה אליה במלוא העוצמה של מי שהיא דבר נפרד, שהוא בחר בה, שהוא רוצה אותה.
כשיתקרבו ויתאחדו, תהיה ביניהם הן השלמות העצמית של אח ואחות, והן שמחת החיבור של איש ואישה.
הלקח המעשי
הקשר הרגיל בין איש ואשתו מבוסס על השותפות החיצונית. שני זרים שחיים ביחד, חולקים בית ומיטה וילדים. זה יפה, זה חשוב, אבל זה עדיין חיצוני.
כשמתעורר לחץ על הקשר, כשהם מתמודדים עם משברים ואתגרים, אז צריך לזכור: "אחותי היא". הקב"ה הפגיש וחיבר בינינו. ילדנו ילדים ביחד. אנחנו לא שני זרים שבחרו לחיות ביחד. אנחנו שני חצאי נשמה אחת שנפרדו בירידה לעולם וחזרו להתאחד.
עצם הידיעה הזו מחצבת כוחות. כשאתה יודע שהקשר הוא עצמי, לא בחירתי, אתה לא מוותר. גם כשקשה, גם כשנראה בלתי אפשרי, אתה ממשיך. כי אי אפשר להיפרד מעצמך.
ומצד שני, כשהמשבר עובר, כשהם חוזרים להיות קרובים, הם חוזרים עם כל הגעגוע והשמחה של "רעייתי". עם כל ההתרגשות של שני נפרדים שמתאחדים מחדש.
"אחותי" נותן את העומק. "רעייתי" נותן את הרעש. ביחד – זה שלם.
