ימי הנחמה, בדגש על חמשה-עשר-באב, מקבלים פרשנות מעמיקה בתורת החסידות, הנוגעת בדרך אגב גם במהות החורבן והגאולה.
במאמר 'נחמו' שנאמר בשבת פרשת ואתחנן תשל"ז, ביאר הרבי את מהות החורבן הראשון והשני והנחמה הכפולה שלהם, לצד הבנת עומק חג חמשה עשר באב.
תוכן המאמר:
- עניינו של ט"ו באב שאז הלבנה בשלמות, וכוחה של חמה תשש. החורבן בתשעה באב מגיע מ"כוחה של חמה" – דלעומת זה, והעליה דט"ו בחודש היא עליה גדולה ביותר.
- ה'רעיה' שואלת את הדוד: "איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים" – ה'איכה' היא שאלה על החורבן "איכה תרעה" – תכלית הקרבנות היא "לרעות", להוות נקודת הזנה של אלוקות בעולם וכעת, כאשר חרב הבית הראשון, כיצד יתחברו הקב"ה והעולם? "בצהרים" – החורבן, ה"איכה תרעה", נובע מה"צהרים", תוקפה של חמה דלעומת זה.
- "איכה תרביץ" – קושי החורבן, רביצה מתוך צרות ולחץ, "בצהרים" – בתוקף החזק ביותר של חמה דלעומת זה איך אפשר להתקיים במצב כזה? חורבן בית שני הוא תוקף הגלות.
- תשובה: "אם לא תדעי לך היפה בנשים" – למרות שישראל עצמם אינם מודעים לכך, הרי שהם "היפה בנשים" גם בגלות באהבתם המסותרת, הבאה לידי ביטוי בקיום המצוות ("על משכנות הרועים").
- כשם שהירידה בבית שני היתה ירידה גדולה וכפולה – כך העליה, "נחמו נחמי", תהיה כפולה ומכופלת, כיון שכל ענין הירידה הוא "צורך עליה".
