"ויזעק זעקה גדולה ומרה" – כך מתארת המגילה את תגובת מרדכי לגזירת המן. אבל שאלה פשוטה עולה: אל מי צעק מרדכי? למי הוא פנה במצוקתו? את מי ניסה לעורר בכוח הצעקה? המגילה שותקת.
זוהי רק דוגמה אחת לתופעה מדהימה: לאורך כל מגילת אסתר, שמו של הקב"ה אינו מופיע ולו פעם אחת. התעלמות המגילה ממעורבותו של האלוקים היא כה בולטת, שלפעמים זה פשוט צועק מבין הדפים.
סיפור הנס מתנהל כאילו מעצמו. לא הקב"ה שלח את אסתר, לא הקב"ה דאג שמרדכי ישמע את בגתן ותרש מתכננים להרעיל את המלך, ולא הקב"ה היה זה שגרם שבאותו לילה גורלי תנדד שנת המלך. הכל כאילו מתנהל במקרה, מעצמו – צירוף מקרים של אירועים שהובילו להצלה.
התמיהה העצומה היא: למה? לשם מה התכנסנו אם לא להודות לקב"ה? ובכלל, האם מישהו חושב שצירוף אירועים כזה יכול להתרחש מעצמו?! האם זה סביר שארבע שנים תמימות – ממשתה ושתי שנערך בשנת שלוש למלכותו עד שנת שבע למלכותו – העמידו פקידים בכל מדינות המלך לחפש נערה בתולה טובת מראה, ובסופו של דבר בחרו באישה יהודייה שגדלה בבית מרדכי, מנהיג היהודים?
האבן עזרא מציע שני הסברים לתעלומה זו. הראשון: יש הסוברים ששם ה' רמוז במילים "יעמוד רווח והצלה ליהודים ממקום אחר" – כאשר "מקום" הוא כינוי לקב"ה. אך האבן עזרא דוחה זאת באומרו שבתנ"ך שם ה' אינו נקרא "מקום", וזהו כינוי שרק חז"ל השתמשו בו. ההסבר השני שלו: מרדכי חיבר את המגילה, והיא נכתבה גם בספרי הימים של מלכי פרס. הפרסיים היו עובדי עבודה זרה והיו מחליפים את שם ה' בשמות אליליהם, כפי שעשו הכותים (השומרונים) כשהחליפו את "בראשית ברא אלוהים" ב"ברא אשימא", ולכן מרדכי נמנע מלהזכיר את שם ה'.
אולם בסופו של דבר ההסבר הפשוט אינו מניח את הדעת. הרי העיקר חסר מן הספר! מה הטעם לכתוב מגילת נס בלי לציין שבכלל היה נס? מה מטרת הקריאה אם לא מייחסים לאלוקים מעורבות בגרימת הנס?
מעניין לציין שזו אינה הפעם הראשונה שהאלוקים כביכול "מסתתר" בתנ"ך. סיפור המגילה מזכיר מאוד את סיפורו של יוסף, שגם הוא משבט בנימין: יוסף יצא מהחממה היהודית והתמנה למשרה החשובה ביותר שיהודי הגיע אליה בבית פרעה.
המדרש מקשר במפורש בין הסיפורים: "בניה של רחל ניסן שווה וגדולתן שווה": כמו שיוסף לא נכנע לאשת פוטיפר למרות לחציה היומיומיים ("ויהי כדברה אל יוסף יום יום"), כך מרדכי לא נכנע להמן ("ויהי כאמרם אליו יום יום"). וכפי שפרעה הסיר את טבעתו ונתן ליוסף, כך אחשוורוש העביר את טבעתו למרדכי. וכמו שיוסף רכב במרכבת המשנה וקראו לפניו "אברך", כך גם למרדכי הלבישו בגדי מלכות וקראו לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".
והנה, גם בסיפור יוסף יש העלמה ארוכה של שם ה'. מאמצע פרשת וישלח (אחרי ציווי ה' ליעקב ללכת לבית אל) ועד אמצע פרשת ויגש (כשיעקב מקבל ציווי לרדת למצרים), לא מוזכרת התערבות אלוקית ישירה. כל רצף המאורעות שמביאים את יוסף למצרים נראה אקראי: האחים משליכים אותו לבור, הוא מתגלגל לבית פוטיפר, אשת פוטיפר מפילה אותו לכלא, הוא פוגש את שר המשקים, ובמקרה שר המשקים נזכר בו אחרי שנתיים.
ההסבר העמוק לתופעה זו נעוץ בהבנה גדולה: יום הפורים מלמד אותנו שברוב הזמן האלוקים לובש תחפושת. רוב הזמן לא רואים אותו מאיר כמו השמש, אלא הוא מסתתר מאחורי מלך ומלכה, המן, בגתן ותרש, ומאורעות טבעיים.
הטבע הוא כלי העבודה העיקרי של האלוקים. רוב הזמן הוא מסתתר מאחורי התרחשויות טבעיות: אתה קם בבוקר ויוצא לפגישת עסקים, אתה מרשים, ומשיג את החוזה. אתה חושב שהצלחת בגלל כישוריך, וכאן בא הסיפור הגדול של המגילה: הכל זה הידיים של הקב"ה. זה שקיבלת את ההזדמנות לפגישה, שהגעת אליה בזמן, ושהיית מרשים – הכל נכתב עבורך בראש השנה והטבע הוא רק הצינור להגשים את דבר האלוקים.
ההבדל בין נס לטבע הוא רק בכך שהנס הוא גלוי והטבע הוא נס נסתר – אך הטבע הוא כלי הביצוע העיקרי בידי ההחלטה האלוקית.
הנס של פורים לא היה מלווה בתופעות על-טבעיות כמו קריעת ים סוף או ברד מעורב באש. הכל התפתח בצעדים דיפלומטיים איטיים וטבעיים. אבל כשחושבים על זה שוב, לא היה נס מדהים יותר: מכל הנשים בעולם, דווקא אסתר היהודייה נבחרת למלכה; בדיוק מרדכי שומע את בגתן ותרש מתכננים התנקשות; בדיוק בלילה הגורלי בו המן מבקש לתלות את מרדכי, המלך נדדה שנתו ונזכר במרדכי ובגתן ותרש.
אין ספק, האלוקים היה נוכח בכל רגע בסיפור המגילה. אבל המגילה בחרה להסתיר את נוכחותו כדי לשקף את צורת פעולתו האמיתית בעולם רוב הזמן – מאחורי הקלעים, דרך אנשים ומאורעות טבעיים.
זוהי משמעות השם "מגילת אסתר" – "מגילה" מלשון גילוי, ו"אסתר" מלשון הסתר. המגילה מגלה את ההסתר, מראה איך בתוך ההסתר הגדול ביותר – הגלות, היעדר ניסים גלויים, ואפילו העדר אזכור שם ה' – דווקא שם הקב"ה פועל בעוצמה הגדולה ביותר.
הלקח לחיינו הוא עמוק: אולי איננו רואים ניסים גלויים כמו בימים עברו, אך יד ה' מלווה אותנו בכל רגע, דרך האירועים "הטבעיים" בחיינו. המבחן האמיתי של האמונה הוא היכולת לראות את האלוקים גם כשהוא בתחפושת, גם כשהכל נראה "מקרי" או "טבעי".
כפי שאמר פעם הבעל שם טוב: "אין עוד מלבדו" – לא רק שאין עוד אלוהים, אלא שאין עוד שום מציאות מלבדו. כל דבר, כל אירוע, כל מפגש אקראי – הכל הוא התגלות אלוקית בתחפושת.
פורים מלמד אותנו לחיות חיים של אמונה אמיתית – לא רק כשרואים ניסים, אלא גם ובעיקר כשלא רואים. להאמין שגם בהסתר הגדול ביותר, האלוקים נמצא.
