כל שנה באלול אותה בעיה חוזרת: אנחנו מחליטים החלטות טובות, מתחילים בהתלהבות, ואחרי שבוע-שבועיים חוזרים לאותם הרגלים ישנים. האם יש דרך לפרוץ את המעגל הזה? התורה, מסתבר, נותנת לנו מפתח מדהים דווקא בפרשת שופטים שפותחת תמיד את חודש אלול.
רבי חיים ויטאל מביא בשם האר"י הקדוש רמז מפתיע למילה "אלול". זה ראשי תיבות של הפסוק "אנה לידו ושמתי לך" – המילים מפרשת שופטים שמדברות על רוצח בשגגה שצריך לברוח לעיר מקלט. ולכאורה, מה הקשר בין עיר מקלט לחודש התשובה?
נתחיל מהבנת המושג "עיר מקלט". מדובר באדם שהרג בשגגה. למשל, הוריד מקרר בחדר מדרגות בחוסר זהירות, המקרר נפל על ראש אדם שעלה במדרגות והרג אותו. הדין התורני מחמיר מאוד עם רוצח בשגגה – הוא צריך לברוח מיד לאחת משש ערי המקלט שהיו קבועות בארץ ישראל, ושם להישאר עד מות הכהן הגדול.
ספר החינוך מסביר שלושה טעמים לגלות הזו. ראשית, זהו עונש חמור – עזיבת הבית, המשפחה, החברים, כל אזור הנוחות. זה כמעט כמו מוות. שנית, העיר מגינה עליו מגואל הדם שרוצה לנקום. שלישית, המרחק מונע ממנו להיפגש עם משפחת ההרוג ולהעלות מחדש את כאבם.
אבל הרבי מגלה כאן רעיון כביר: הבריחה לעיר מקלט היא הפתרון הגדול לבעיית שינוי ההרגלים! התורה רומזת לנו איך מתחילים ליצור שינוי אמיתי. איך מתגברים על הקושי האדיר לזוז מאזור הנוחות.
התשובה פשוטה ועמוקה: צריך מסגרת מתאימה ותומכת לשינוי הרגלים.
האויב הבסיסי של השינוי הרוחני הוא הסחות הדעת. אנחנו באמת רוצים להשתנות, אבל אז מתחילות ההסחות. בדיוק בבוקר הראשון של אלול צריכים לקום מוקדם לסליחות אבל הילדים צריכים הסעה לישיבה. ביום השני יורד כרטיס אשראי ואין משאבים נפשיים למלחמה בהרגלים. ביום השלישי יש פנצ'ר ברכב…
הבעיה השנייה עמוקה יותר. ספר החינוך אומר "הרגל נעשה טבע", והמדע הפסיכולוגי מסביר זאת היטב. המוח הוא איבר יעיל וחוסך אנרגיה. הוא מפתח תגובות אוטומטיות לצרכים מוכרים. אם האדם התרגל שכשהוא משועמם הוא ממלא את עצמו באוכל, או כשהוא עצבני הוא כוסס ציפורניים – המוח דורש את הסיפוק הזה. כשמתעורר הטריגר, המוח חש מצוקה אמיתית עד שישיג את הגמול המוכר.
חז"ל אמרו: "כל העובר עבירה, קשורה בו ככלב". המוח קלט צורת הנאה חדשה ומחפש אותה שוב ושוב. הרמב"ם מוסיף שהבחירה נלקחת בהדרגה ואנחנו הופכים עבדים להרגלים שלנו.
לכן מדגישה התורה: "אנה לידו ושמתי לך" – אם נפלת, אם ההרגלים משתלטים, שמתי לך עיר מקלט לברוח אליה. מסגרת מתאימה ותומכת לשינוי.
וזה אומר שלושה מרכיבים הכרחיים:
זמן מוגדר: אלול הוא מסגרת זמן תחומה של שלושים יום. לא "מהיום ולתמיד" שנשבר אחרי שבוע, אלא שלושים יום שאפשר לעמוד בהם. אחר כך נבחן את ההצלחה. כך נשיג עידוד רוחני מהתקופה המיוחדת וגם "תחנת יציאה" להתמלא בסיפוק ולהמשיך.
מקום מתאים: באלול צריך לברוח למקום ללא הסחות דעת. יותר בית כנסת ובית מדרש, פחות במעוזי ההסחה של הבית והעבודה. הרבי אומר: "אני נותן לכם 29 ימים שבהם אפשר להיקרע מכל ההרגלים השליליים – 'ונס שמה', עליכם לברוח לתוך סדר והנהגה של חודש אלול ולהתיישב שם".
תוכנית ריאלית: כדי לשנות הרגל, המוח צריך לגבש ציפייה לגמול אחר. צריך לסלול נתיב חדש. לכן חובה לקחת החלטה פשוטה וריאלית שיכולה להחזיק לאורך זמן רצוף ומשמעותי. לא דיאטה רוחנית קיצונית, אלא צעד אחד קטן ויציב.
המשנה המפורסמת אומרת: "רבי נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה". מיהו רבי נהוראי? זהו כינוי לרבי אלעזר בן ערך, שהיה "מנהיר" עיני חכמים בהלכה. רבן יוחנן בן זכאי אמר עליו: "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אלעזר בכף שניה – מכריע את כולם".
אבל לרבי אלעזר הייתה סיבה כאובה לומר "הוי גולה למקום תורה". אחרי פטירת רבו, הוא נפגע שלא נבחר לרשת אותו. אשתו עודדה אותו: "העכברים צריכים לבוא אל האוכל, לא האוכל אל העכברים". הוא עזב את יבנה ועבר לעיר דיומסית – עיר של איכות חיים, שמש, גבינות ויין.
שנתיים חלפו. החיים הטובים עשו את שלהם. כשחזר לישיבה ועלה לתורה, במקום לקרוא "החודש הזה לכם" קרא "החרש היה לבם". הוא שכח את התורה! רק תפילות החכמים החזירו לו את תלמודו.
"כמעשה דרבי נהוראי", אומר המדרש שמואל, "ששכח תלמודו על שהלך למקום ליצנים השותים במזרקי יין ונמשך אחריהם… ובהיות שלא בכל שעה אתרחיש ניסא – הזהיר התנא שיהיה גולה למקום תורה".
המקום מכריע את האדם. הסביבה קובעת. בלי מסגרת תומכת, גם הגאון הגדול ביותר יכול ליפול.
זהו הסוד של אלול: לברוח לעיר מקלט רוחנית. זמן מוגדר, מקום מתאים, תוכנית ריאלית. כך נצליח סוף סוף לשנות את ההרגלים ולהגיע לתשובה אמיתית.
