החיים היהודיים סובבים סביב התפילות – שחרית, מנחה וערבית. בגישה שטחית זה נראה כמו ריטואל חוזר; מדי כמה שעות צריך לפנות זמן כדי 'לדבר עם השם'. אבל הנה כמה שאלות שמטרידות כל יהודי מתפלל: האם יש משמעות ותוכן לסדר התפילות, לחלקים השונים? למה צריך לחזור פעם אחר פעם על אותה תפילה? מה שהתפללתי אמש – להתפלל שוב הבוקר, ושוב אחר הצהריים, ואז בערב עוד פעם… האם משהו קורה בכלל בין תפילה לתפילה?
במאמר "נעשה נא עליית קיר" נעמיק בנושא התפילה ובמהותה על פי החסידות, ובעיקר – על סגולתה וגדולתה של תפילת המנחה דווקא. נלמד כי התפילה היא תהליך, מסע פנימי מופלא של עבודת השם, שמשליך על החיים כולם ויוצר 'סדר יום יהודי' חדש.
תוכן המאמר:
- הפסוק "נעשה נא עליית קיר קטנה" רומז לארבעת 'תיקוני השכינה', בהתאם לסדר התפילות: תפילת ערבית (מיטה) ותפילת שחרית – פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע (שולחן), קריאת שמע (כיסא) ושמונה עשרה (מנורה). 'תיקונים' אלו הם הכנה לתפילת המנחה, שגדלה מעלתה מכל התפילות.
- התחלת עבודת היום היא בקריאת שמע שעל המיטה ("מיטה"): התבוננות וחשבון צדק על מה שעבר במשך היום, וקבלת החלטה בהסכם חזק על להבא בסור מרע ועשה טוב.
- פתיחת סדר הבוקר היא באמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע ("שולחן"): הכנה לתפילה מתוך הכנעה ושפלות, ובמהלך התפילה – הפרדת הרע מהנפש הבהמית והפיכתה לכלי לאלוקות.
- המשך העבודה הוא בקריאת שמע ("כיסא"): התבוננות בכך שאלוקות היא מקור ההתהוות, ועל ידי כך לאסוף ולקבץ את המחשבות, הדיבורים והמעשים – להתנהג על פי דרך היושר של התורה והמצוות.
- שיא העבודה בתפילה הוא שמונה עשרה ("מנורה"): ביטול במציאות לגמרי, כעומד לפני המלך.
- יתרון מעלת תפילת המנחה הוא בכך שהיא עבודה אמתית, שדורשת התפנות באמצע היום והטרדות – ודווקא על ידי עשייה בפועל מתוך קבלת עול והתבטלות האדם נעשה כלי לגילוי אלוקות. משום כך, כל ארבעת תיקוני השכינה הם הקדמה והכנה לתפילת המנחה, להתבטלות המוחלטת לאלוקות – אלא שבדרך זו הביטול לאלוקות הוא פנימי יותר.
