אחד הצופים בשיעור הפנה אלי שאלה: "הרב, מחילה, אני הולך להפיל עליך שאלה כבדה… אני בדיון עם השותף שלי בנוגע לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. אנחנו מבינים שדמוגרפית – אם המצב יישאר כמו שהוא – בעוד 30 שנה לערך, מדינת ישראל תחדל להיות מדינה עם רוב יהודי. וזה מאוד מטריד. איך הרבי התייחס לנושא הזה?"
האיש העלה את "הבעיה הדמוגרפית" במלוא חריפותה: העובדה שהציבור היהודי הוא אי בתוך ציבור ערבי ענק שמקיף אותנו מכל הכיוונים בין הירדן לים התיכון. בדרך הטבע, אנו עלולים להפוך להיות מיעוט בתוך השטח ואז תעלה שאלת צדקת השלטון כאן.
במקום לדאוג מבעיה דמוגרפית שתחול עוד שלושים שנה, האם מישהו יכול להסביר איך הגענו עד הלום? כיצד שרדנו את שבעים השנים הקודמות? הרי בקום המדינה היינו חצי מיליון יהודים מול מאות מיליוני ערבים מסביב והייתה בעיה דמוגרפית פי מאה? האם ישנה מדינה אחת שחטפה אלפי רקטות ולא רק שלא נכנעת, אלא הופכת להיות אחת החזקות בעולם בביטחון, צבא וכלכלה?
אנו נטען היום כי אומץ הוא לא הדחקת הפחד, הוא לא התעלמות מהסכנות או הכחשה שלהן, אלא ההבנה שאנו יותר גדולים מהפחדים שלנו. עד כמה שהסכנות גדולות, יש לנו יותר כוחות ממה שרגילים לחשוב. אמנם הכבשה חלשה מול שבעים הזאבים, אבל הרועה הוא החזק. העולם מנוהל על ידי הקב"ה והוא מבטיח לעזור למי שיעשה את הדבר הנכון.
בואו נחשוב רגע ממה עשוי אומץ? למה אנשים אמיצים לא פוחדים? לעיתים נובע אומץ מהרפתקנות, מאהבת סיכונים ומחוסר רצינות מספקת לחשיבות החיים. ככה זה אצל צעירים, מטפסי הרים ומהמרים שפשוט אוהבים את הריגוש שבפריצת גבולות. לעיתים נובע אומץ מקוטב אחר: הבנת גודל המשימה שהיא יותר חשובה מהפחד. חיילים שיוצאים לקרב – עד כמה שהם חוששים וחפצים בחיים, הם מבינים שאין להם ברירה והאלטרנטיבה גרועה יותר.
הדרך הראשונה היא התעלמות מהפחד ואילו הדרך השנייה היא הדחקת הפחד.
אבל יש סוג שלישי של אומץ שמתמודד ישירות עם החשש: לא לפחד מהפחד. עד כמה שהמצב מלחיץ, אנו מוכנים למצבים הללו ומסוגלים להתמודד. לא סתם המילה "אומץ" קרובה לאותיות המילה "אמונה", כי האומץ הוא פיתוח של האמונה בכוחות שהקב"ה הפקיד בידינו ובביטחון שהוא לא נותן ניסיון למי שלא מסוגל לעמוד בו.
זה בדיוק מה שלא הבינו המרגלים. הם ראו את הסכנות – וזה היה נכון. אבל הם הסיקו מסקנה שגויה: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". לעומתם, משה רבינו ראה את אותן סכנות ואמר: "וידעת היום כי ה' אלקיך הוא העובר לפניך… הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' לך" [דברים ט].
הרבי מבאר: "משה רבנו מספר באריכות אודות חוזק הגויים – ולא בכללות אלא בפרטות ובאריכות הדיבור. וזאת כדי ללמד את מעלת היהודי, שעל אף כוח הגויים הגדולים והעצומים והעובדה שעל פי טבע איננו יכולים להם – אומרים ליהודים: לא! יש לכם מעלה יותר גדולה ואתם כן יכולים להם, משום ש'ה' אלוקיך הוא העובר לפניך'. ועצם העובדה שיש ביהודי ההחלטה שהוא מנצח אותם – תגרום לו לגבור עליהם" [שיחת עקב תשלא].
"וזאת הוראה לכל אחד ובכל זמן ומקום: התורה מספרת את כוח הגויים. היא אינה מכחישה אותם, כי אז היה יהודי יוצא אל הרחוב ורואה את הגוי ונבהל. אלא יש גויים גדולים ועצומים, ובכל זאת לא תירא מהם, שכן ניתנו הכוחות לגבור עליהם. ואדרבה, מזה גופא שישנו גוי, מוכח שיש לך הכוחות לנצח, שהרי איני מבקש אלא לפי כוחם".
הנה סיפור נהדר שמדגים את העיקרון הזה: אפרים אילין היה תעשיין רב השפעה, שתרם תרומה משמעותית להקמת מדינת ישראל. לאחר הקמת המדינה עלה הצורך בייצור רכב עבור הצבא והשימוש האזרחי. חברת "פורד" המכובדת הודיעה על כוונתה להקים מפעל להרכבת מכוניות בישראל, אבל הערבים איימו להחרים את החברה. פורד נסוגה וממשלת ישראל חטפה משבר.
אפרים אילין התגייס למשימה ומצא חברה אחרת – קייזר פרייזר – שהייתה מוכנה להשקיע. המיזם דרש השקעה של שניים וחצי מיליון דולר, סכום שהיה שווה בשעתו למאתיים וחמישים מיליון דולר היום. ביקש שחברת קייזר תשקיע חצי מיליון ואני ארכיב קבוצה שתשקיע שני מיליון. אבל כשהגיע הזמן לחתום את החוזים, המשקיעים נעלמו.
"לא הצלחתי להירדם בלילה, ואז נזכרתי באבי המנוח. כשהוא לא הצליח להחליט האם להגר עם משפחתו מרוסיה לארץ, הוא נסע לאדמו"ר הקודם מליובאוויטש לקבל עצתו. בדיוק שהיתי בניו יורק והחלטתי לשאול את חתנו הצעיר, שלא התמנה עדיין לרבי.
חשתי שאני עומד בפני ענק. הרבי היה נפלא, שופע טוב לב וידע ושוחחנו בשלוש שפות. מאחר שהרבי היה בעל השכלה כמהנדס, הוא ידע על מכוניות יותר ממני. הוא התבטא ש"מכונית מורכבת משלושת אלפים תחומי תעשייה שונים". הרבי אמר: "המפעל עשוי לשמש כתשתית לכל התעשייה בישראל!".
אבל אני חששתי, מאיפה אביא את הסכום העצום? ואז אמר הרבי מילים שנסכו בי רוגע: "לאורך שנות חייך התמודדת עם מכשולים רבים ואלוקים תמיד היה לצידך. הוא ימשיך לעמוד לצידך גם בהמשך. ואם חלילה, מכל סיבה שהיא, העניינים לא יסתדרו, הרי תמיד תהיה בין אחיך היהודים וכך תמצא את הדרך לשרוד".
הרגשתי כאילו אבן נגולה מעל לבי. חתמתי על החוזים והחברה יצאה לדרך. במהלך עשר השנים הראשונות להקמה, היינו אחראים על 28 אחוז מכלל התוצר הלאומי של ישראל! הייצוא שלנו הגיע עד ארגנטינה, ברזיל וקולומביה. העבודה הייתה מפרכת, ההוצאות היו עצומות, אבל זה מה שבנה את התעשייה בישראל".
העיקרון הזה מתבטא גם בחיים הפרטיים. חז"ל אמרו: "קשה זיווגם של ישראל כקריעת ים סוף". וכן "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". והקושיות ידועות: איך משהו קשה לפני האין-סוף? וגם מה הקשר בין קריעת הים לשידוך ופרנסה?
הרבי ביאר נקודה נהדרת: "אמרו 'קשה לזווגם כקריעת ים סוף', הנה באיזה אופן נקרע הים? דווקא על ידי קפיצת איש יהודי לתוך הים בלי חשבונות יתרים, ורק שידע שזהו רצון ה' ונטיית המטה על ידי משה רבינו" [אגרות קודש ח עמוד רעו].
הנס העצום התרחש לאחר שמישהו קפץ למים. רק לאחר שמישהו לקח סיכון ועשה את הדבר הנכון – אז הסתדרו הבעיות בדרך שאיש לא צפה.
וכך "קשה זיווגם ופרנסתם כקריעת ים סוף". כדי להקים בית או עסק – צריך לקחת סיכון ולקפוץ למים. לעשות משהו אמיץ ולהאמין שהקב"ה הוא השותף הנוסף שיעשה את החלק שלו. אי אפשר לחכות שהכול יהיה נהיר, כי זה אף פעם לא יקרה. מוכרחים קפיצה של אמונה ולעשות את זה. ואז תגיע גם הברכה.
הבעיה היא שבמקום קפיצה של אמונה – הרבה בוחרים בהימנעות. השאלות, הספקות והפחדים מהעתיד הלא צפוי, גוברים וגורמים לבחור בגישה של "שב ואל תעשה". הפחד נהנה משתי הטיות נפשיות: "שנאת סיכון" ו"שנאת הפסד". הפחד מנטילת סיכון הוא חזק יותר מהרצון להצליח, והפחד להפסיד הוא גדול יותר מהרצון להרוויח.
אבל זה כל כך חבל, כי ככה מפספסים את השערים שנפתחים לנו. תמורת זאת, עלינו לקחת סיכון מחושב ולעשות כל הדרוש בדרכי הטבע – ואת היתר יעשה הקב"ה בעצמו. זה האומץ האמיתי: לא לפחד מהפחד, אלא לקפוץ למים ולסמוך על מי ששולח אותנו.
