את "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" מפרשת החסידות כמצב היהודי בראש השנה, כאשר הפרשה כולה עוסקת בנושא הזה.
חלק מרכזי בעבודת היום של ראש השנה נמצא בתפילת מוסף, בה תקנו חכמינו שלוש ברכות: "מלכויות", "זיכרונות" ו"שופרות". בכל אחת מהברכות אנחנו קוראים פסוקים ותפילה שעוסקים בנושא המתאים לברכה: מלכותו של הקדוש ברוך הוא על העולם, הזיכרון של הקדוש ברוך הוא את כל המעשים, ומשמעות השופר.
בגמרא מוסבר הסדר הייחודי הזה כך: "אמר הקדוש ברוך הוא: אִמרו לפניי מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם; זיכרונות – כדי שיעלה זיכרונכם לפניי לטובה; ובמה? – בשופר!".
לאמור: ייעוד ה"מלכויות" הוא להמליך את הקדוש ברוך הוא עלינו – שהרי המלכת המלך, "קבלת עול מלכות שמים", זו העבודה העיקרית של ראש השנה. ה"זכרונות" קשורים למשפט שנערך בראש השנה – אנחנו מזכירים לטובה את הזכויות שלנו ומבקשים להיכתב ולהיחתם לשנה טובה ומתוקה. והשופר הוא חלק שלישי המלווה הכול, בהיותו מצוות היום, "יום תרועה יהיה לכם".
וכאן צצה שאלה: ה'תקיעות' הן מעמד מרגש מאד, שיא השיאים של ראש השנה. אך כל אחד עשוי לשאול את עצמו: מדוע זה בעצם מרגש אותנו? מה יש בקול הצרוד שבוקע מכלי הנשיפה הקדום הזה? מדוע הוא מצמרר אותנו? וגם: איך קשור השופר ל'מלכות' ו'זיכרון'?
המאמר שלפנינו, "והיה ביום ההוא" מליקוטי תורה, מלמד לעומק את משמעות שלוש הברכות, ונותן חומר למחשבה, התבוננות וכוונה בתפילת המוסף של ראש השנה, ובעיקר – מלמד אותנו שתקיעת השופר היא לא רק תקיעה; זו "צעקה" – צעקה של יהודי מלב ליבו אל אבא שבשמיים.
תוכן המאמר:
- המהות של ראש השנה היא המלכת הקדוש ברוך הוא. לכן העבודה של יהודי בראש השנה א. ראש השנה הוא גם "תחילת מעשיך" וגם "זיכרון ליום ראשון": מצד אחד זהו "תחילת מעשיך", כי בראש השנה מתחדשת החיות לעולם לשנה נוספת. מצד שני, זהו רק "זיכרון ליום ראשון", כי התחדשות החיות השנתית תלויה במעשי האדם, ואילו הבריאה בפעם הראשונה הייתה רק בחסדו של הקדוש ברוך הוא.
- הבריאה היא "יש מאין" – חיות העולמות היא מ"ממלא כל עלמין", אך הקדוש ברוך הוא עצמו, "סובב כל עלמין", הוא למעלה מהעולמות. בסוף כל שנה חיות העולמות חוזרת למקורה, ועבודת ה"מלכויות" היא להמשיך אור חדש מ"סובב" ב"ממלא", לחדש את הרצון של הקדוש ברוך הוא במלוכה על העולם. חיות כל העולמות לא נחשבת לפני הקדוש ברוך הוא, ועבודת ה"זיכרונות" היא שהקדוש ברוך הוא 'יזכור' את המחשבה הקדומה על התהוות העולמות ויתלבש בה להחיות את העולם מחדש.
- תקיעת השופר היא קול פשוט, צעקה מפנימיות הלב, שגורמת להתגלות הרצון העליון.
