"ואומר לך בדמייך חיי" – מילים אלו, הנאמרות על יציאת מצרים בה אנו מתחילים לקרוא השבוע, מבטאות את הפרדוקס המופלא של עם ישראל: דווקא מתוך הדם והסבל צומחים החיים והגאולה. דווקא ברגעי החושך הגדולים ביותר, כשנדמה שהכל אבוד, מתגלה האור הגדול ביותר.
הגמרא מספרת את סיפורה המזעזע של חנה ושבעת בניה. לאחר ששבעת בניה מסרו נפשם על קדושת שמו והוצאו להורג בידי המלכות, עלתה על הגג וקראה: "בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות".
מה מטרת השליחות המזעזעת הזו לאברהם אבינו? וכי זו 'תחרות' מי מוסר יותר?! אלא ברגעי הגבורה ההם, כשהכל נלקח ממנה, היא נזכרה בדמות הכבירה שעוררה בה את הכוחות לכך. היא שבה וחזרה אל אברהם שעקד בנו ובכך הציב אידיאל נשגב בפני כל יהודי במהלך הדורות, להיות מוכן למסור עצמו וילדיו.
זהו כוחם של סיפורי מסירות הנפש – הם מעצבים את זהותנו ומעניקים לנו כוחות להתמודד עם האתגרים שלנו. האדם גדול כגודל הסיפורים שהוא גדל עליהם, והימים הללו מעוררים השראה. הם מזכירים את הדברים החשובים באמת וכמה כוחות יש בנו להיאבק.
לכן רבינו הזקן מקדיש חטיבה נכבדה בת שמונה פרקים בספר התניא למושג מסירות הנפש. בין הפרקים יח-כה, הוא מפתח מבנה מרהיב האומר כי הכוח העוצמתי ביותר לעבודת ה' הוא התבוננות במושג מסירות הנפש.
אדם צריך להרהר: הרי אני מוכן למסור חיי על קדושת השם, וביסודו של דבר, כל עבירה היא סוג של ניתוק מקדושת ה' כמו עבודה זרה. היצר מטשטש משמעות העבירה ומרגיע שהיא תימחל ותיסלח, אבל אסור ליפול במרמה וצריך לזכור את האמת, שכל עבירה היא ניתוק מרצון ה'.
כמו בפרשת שמות, כשמשה שואל "מה שמו" – איפה היה אלוקים בתוך הסבל? התשובה היא "אהיה אשר אהיה" – אהיה עמם בצרה זו כפי שאהיה עמם בצרות אחרות. הקב"ה מבטיח שהוא נמצא בתוך הסבל, ויותר מכך – שדווקא מתוך הסבל תצמח הגאולה.
רבי חנינא בן תרדיון ביטא זאת ברגעיו האחרונים כשאמר "גווילים נשרפים ואותיות פורחות". הגוף אמנם נשרף, אבל הרוח והמסר ממשיכים לפרוח ולהצמיח פירות לדורות. דווקא מתוך אפר הגווילים צומחות אותיות חדשות של תקווה ואמונה.
כך גם בעקידת יצחק: גם אחרי שהקב"ה אמר לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער", התעקש אברהם להקריב את האיל ולומר "יהי רצון כאילו בני עקוד, כאילו בני שחוט". כי הוא הבין שמעשה ההקרבה, גם אם לא התממש בפועל, צריך להישאר חקוק בזיכרון הלאומי כמקור של השראה וכוח.
זוהי המשמעות המתמשכת של הקרבן – לא רק האקט עצמו של מסירות הנפש, אלא ההשפעה המתמשכת שלו על הדורות הבאים. כמו שבפרשת שמות, דווקא מתוך עומק השעבוד צמחה גאולת מצרים, כך בכל דור ודור, דווקא מתוך הקרבן והסבל צומחת הגאולה.
זו גם הסיבה שהרבי מליובאוויטש הורה ללמד את סיפורי מסירות הנפש – לא כדי להתמקד בסבל, אלא כדי לשאוב מהם כוח והשראה. כי כשאנחנו רואים אדם שהיה לו על מה למות, אנחנו יודעים על מה ראוי לחיות.
