מ'ארת' ל'אפרת': כיצד לשנות את תגובתנו לקושי?

יש שלוש דרכים להתמודד עם קושי: להישבר, להתעלם או להתעורר ממנו. לראות בו עצמו הזדמנות. בשפה המקצועית זה נקרא לעבור תהליך מ"אר"ת" ל"אפר"ת": המילה "ארת" היא ראשי תיבות של "אירוע, רגש, תגובה". זה התהליך המצוי אצל רוב בני האדם: קורה אירוע מסוים שמכאיב לנו, ואז מתעורר בנו רגש עוצמתי להשיב מלחמה ולהחזיר את המצב לאיזון, והרגש מוביל לתגובה מעשית. ואולם בא הקב"ה ומוסיף עוד שלב מהפכני לפני הרגש: ראשי תיבות "אפרת": "אירוע, פרשנות, רגש תגובה". אסור לתת לרגש לפרוץ באופן אוטומטי, עלינו להפעיל לפניו "פרשנות מבוקרת" ולהכניס את האירוע בתוך הקונטקסט הנכון. הפרשנות מעניקה לאירוע משמעות אחרת – ואז הרגש והתגובה מתהפכים לקצה השני.

זה בדיוק מה שקרה בפרשת הנחשים. "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל" [במדבר כא]. העם היה במצב של "ארת": אירוע נורא (הכשת נחשים), רגש עוצמתי (פחד ויאוש), תגובה (קריאות זעקה וכעס על ה' ועל משה). אבל אז בא הקב"ה והכניס את שלב הפרשנות: "עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי". הקב"ה אמר להם: עצרו רגע, לפני שאתם מתמוטטים מהרגש, תנו פרשנות אחרת למה שקורה. תביטו על הנחש מלמעלה, תבינו שזה חלק מתכנית גדולה יותר.

והתוצאה הייתה מדהימה: "ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי". אותו נחש שהיה סמל המוות, הפך לסמל החיים. לא בגלל שהנחש השתנה, אלא בגלל שהפרשנות השתנתה.

בליקוטי תורה פרשתנו מבאר האדמו"ר הזקן את הרעיון בעומק: "כשבא לאדם איזה ייסורים ר"ל, יחשוב כי לא למראה עיניו ישפוט, שרע הוא, אלא באמת שורשו הוא טוב כי ממנו יתברך לא תצא הרעות… וזהו עניין נחש הנחושת שהיה צריך להשימו על הנס, להגבהת הנחש למעלה ומסתכלים כלפי מעלה, כלומר שלא יחשוב שהנחש נפרד ואם כן הוא רע ממש ונשאר רע, אלא יחשוב את הנחש בהגבהתו למעלה — בשורשו שאינו נפרד מאתו יתברך".

זוהי מהפכה תודעתית: במקום לראות את הקושי כמשהו שבא מבחוץ להרוס אותנו, אנחנו רואים אותו כחלק מתכנית שמיימית שנועדה לטובתנו. זה לא אומר שהכאב לא אמיתי או שהקושי לא קשה, אלא שיש לו מטרה גבוהה יותר.

סיפור מושלם המדגים את העיקרון: נתן שרנסקי היה פעיל יהודי ברוסיה ואסיר ציון מפורסם. בשנת 1976 הוא הגיש בקשת עלייה לישראל וסורב. אשתו, אביטל, קיבלה אשרה ועלתה לפניו מתוך מחשבה שהוא יצטרף אליה במהירות, אבל זה לא קרה. שרנסקי, איש נחוש ועקשן, הפך להיות הדובר של קבוצת ה"אסירי ציון", הם ארגנו הפגנות ומסיבות עיתונאים קולניות שהביכו את הממשל.

בשנת 1976 הוא נעצר ונשפט ל-13 שנים במחנה עבודה מרוחק באשמת "בגידה, ריגול למען ארצות הברית ותעמולה אנטי סובייטית". החוקרים ניסו להתיש אותו. הרעיבו אותו, הוא שהה כשנה וחצי בצינוק ושנים ארוכות בבידוד, במטרה להוציא ממנו הודאה וגילוי הפעולות שהם תכננו.

עד כאן – זה התהליך הרגיל של "ארת": אירוע נורא (מעצר ועינויים), רגש טבעי (ייאוש, פחד, כעס), תגובה צפויה (התמוטטות נפשית). אבל אז קרה משהו שהפך את כל המשוואה:

יום אחד הוא קיבל מברק מאשתו שאבא שלו נפטר, למברק צורף ספר תהלים קטן ושחור והיא כתבה: "עד עכשיו הספר היה איתי, אני מרגישה שעכשיו הוא צריך להיות איתך". האותיות היו קטנות והוא התקשה לקרוא אותן, מה גם שהעברית שלו הייתה דלה, ובוודאי אינה מספיקה כדי להבין את השירה הגבוהה של דוד המלך.

שרנסקי החל לשבת שעות מדי יום ולהעתיק את אותיות התהלים לדפים גדולים. שורה אחרי שורה, פסוק אחרי פסוק. את הרוב הוא לא הבין, אבל אז הגיע לפרק כג ונעצר. המילים הלמו בו כמו פטיש. הוא קרא את המלים "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי".

ופתאום הוא הבין שהוא לא לבד, הוא לא אומלל, הם לא שולטים בו, הוא שליח במלחמה שהיא הרבה יותר גדולה ממנו. יש לו תפקיד: הוא חייל של האלוקים במאבק לבער את הרשע. ומאותו רגע הם לא היו קיימים. חבורת הנחשים נעלמה מהתודעה שלו, כי היה לו שולח שהאמין בו והייתה לו מטרה שהחזיקה אותו.

זה בדיוק התהליך של "אפרת": אותו אירוע (הכלא), אבל פרשנות חדשה (אני שליח של האלוקים), רגש חדש (כוח ותקווה), תגובה חדשה (התנגדות רוחנית במקום היכנעות).

כך גם בפרשת הנחשים: הקב"ה לא שינה את המציאות – הנחשים עדיין היו שם, העם עדיין סבל. אבל הוא שינה את הפרשנות. במקום לראות את הנחש כאויב שבא להשמיד אותם, הם התחילו לראות אותו כשליח שבא ללמד אותם משהו חשוב.

וכאן מתגלה הסוד של הריפוי: הריפוי לא בא מחיסול הנחש, אלא מהבנה שהנחש הוא חלק מהפתרון. זה מה שקורה היום ברפואה המודרנית כשמכינים נסיוב כנגד ארס נחש: לוקחים קצת מהארס עצמו ומכינים ממנו את התרופה. הארס הוא גם הרפואה, אבל רק אם יודעים איך לפרש אותו נכון.

העיקרון הזה פועל בכל תחומי החיים: אדם שמפוטר מהעבודה יכול לראות את זה כקטסטרופה (ארת), או כהזדמנות להתחיל משהו חדש (אפרת). זוג שעובר משבר יכול לראות את זה כסוף הקשר (ארת), או כהזדמנות להעמיק את הקשר (אפרת). ילד שנכשל במבחן יכול לראות את זה כאישור שהוא לא מוכשר (ארת), או כמוטיבציה ללמוד טוב יותר (אפרת).

המפתח הוא בפרשנות שאנחנו נותנים לאירוע. ולפעמים, בדיוק כמו בפרשת הנחשים, הקב"ה צריך לתת לנו אירוע קשה כדי שנזדקק לפרשנות חדשה שתוציא מאיתנו כוחות שלא ידענו שיש לנו.

זה המשמעות של "והיה כל הנשוך וראה אותו וחי": לא הבטה פסיבית בנחש ריפאה אותם, אלא הבטה שהייתה מלווה בהבנה חדשה. הם הביטו בנחש וראו בו לא אויב אלא מורה דרך. ובאותו רגע הם נרפאו, כי הפחד נעלם ובמקומו בא הביטחון שהקב"ה עמהם גם בקושי.

יעזור הקב"ה שנזכה תמיד לראות את ה"נחשים" שלנו מהזווית הנכונה, ולהפוך כל קושי להזדמנות לגדול ולהתקרב אליו יתברך.