בפתח פרשת תצווה מופיע פסוק שמעורר תמיהה רבה: "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". בעוד שבפרשה הקודמת עסקנו בהקמת המשכן, כאן אנו פתאום מקבלים הוראה להביא שמן להדלקת המנורה. אך האלשיך, האברבנאל וכלי יקר תמהים: עדיין לא הוקם המשכן, עדיין לא מונו כוהנים לעבודתם – אז מדוע יש מיהור להביא שמן? התורה מקדימה את העגלה לפני הסוסים.
יתירה מזאת, אם לפתע יש צורך בחומרים למקדש, מדוע מזכירים רק את השמן למנורה? היכן הסממנים לקטורת? היכן הכבשים לקורבן התמיד? וכמו ששואל האברבנאל: "הלא הפרשה הזו עצמה נשנית בסדר 'אמור אל הכהנים', ושם היה מקומו וזמנו הראוי לו, ולמה נאמרה במקום הזה ללא צורך?".
פליאה נוספת מתעוררת: מדוע נאמר שיביאו את השמן "אליך", דהיינו למשה? הרי משה אינו מדליק את המנורה – זהו תפקידו של אהרן. משה אינו אחראי על שום עבודה במשכן מלבד הקמתו הראשונית. רמב"ן מנסה להסביר שמשה צריך לבדוק את השמן, אך זה מעורר תמיהה נוספת – מדוע דווקא את השמן הוא צריך לבדוק, ולא את הקמח ללחם הפנים או את הכבשים לקורבן התמיד?
ולבסוף, הכלי יקר מעלה שאלה נוספת: מהו "להעלות נר תמיד"? והרי הנרות לא דלקו תמיד, אלא רק מערב עד בוקר כפי שאומר הפסוק הבא!
כל השאלות הללו רומזות שיש כאן עניין עמוק יותר מאשר פשוטו של מקרא. ננסה להבין את העומק הזה דרך ביאורו של הרבי מליובאוויטש.
על המילים "להעלות נר תמיד" מפרש רש"י: "שתהא שלהבת עולה מאליה". ובשפה חסידית, זוהי "עבודה בכוח עצמו". היהדות דורשת הרבה יותר מקיום ומילוי פקודות, הקב"ה רוצה שנצמח, שנבער בעצמנו, שהאש האלוקית תפרוץ מתוך הלב והמוח שלנו ולא בגלל כבלים שנקשרו אלינו מבחוץ.
הקב"ה רוצה הרבה יותר מתלמידים, הוא רוצה מנהיגים. לא רק כאלו שמצייתים בהכנעה, אלא כאלו שנאבקים בשבילו, שמה שבוער בו בוער בהם. שהאינטרסים שלהם עצמם הופכים להיות זהים לשלו. מערכת יחסים אמתית היא כזאת שבה בני הזוג הופכים להיות אחד, שכל אחד מדבר מגרונו של הזולת וההנאות של אחד הן אלו שמגשימות את רצון רעהו.
ומה לעשות, אדם צומח רק כשהוא מגיע לנקודת התמודדות וחייב לבחור בעצמו. כשהוא אינו מוצא את המורה לידו וחייב לקבל את ההחלטה בעצמו. אדם לא יכול להתפתח כל עוד הוא מקבל הוראות.
אחרי הכל, מי שידע זאת הכי טוב היה משה בעצמו: הוא למד על בשרו שהתלמיד צומח רק כשהוא מתרחק מהרב ונאלץ לבחור. רגע השיא בחיי משה היה כשירד מהשמיים במוצאי יום הכיפורים עם הלוחות השניות שקיבל מה'. התורה מתארת כי "קרן אור פני משה", משה כאילו נולד מחדש והתעלה מדרגת "איש" ל"איש האלוקים". פניו האירו באור יקרות והאור היה כה מסנוור ועוצמתי עד שהיה עליו לשים מסווה כשהוא דיבר עם ישראל.
אבל למה פניו בהקו רק כשירד עם הלוחות השניות? והרי הלוחות הראשונות היו קדושות ונעלות פי כמה? הראשונות היו "מעשה אלוקים" שנחצבו מאבן ספיר שתחת כיסא הכבוד ואילו השניות היו מעשה ידי משה מאבן גשמית שצמחה באוהלו על הקרקע?
התשובה כבירה: הלוחות הראשונות ניתנו לו בתור תלמיד, אבל הלוחות השניות ניתנו לו בתור מנהיג, לאחר שקיבל החלטה! הלוחות ניתנו בעקבות העובדה שברגע המבחן העצום של חייו, כשירד עם הלוחות הראשונות וראה את העם מפזז סביב העגל, והוא הבין את המשמעות של נתינת הלוחות בשעה זו אשר תקבע את המחויבות שלהם לה' ותגזור עליהם כליה — בהחלטה של רגע משה מסר נפשו בשביל ישראל ושבר את הלוחות לרסיסים.
ואדם משתנה רק כשהוא יוצר, הוא אינו משתנה כל עוד הוא מקבל. עם כל הגילויים הנעלים להם זכה משה עד עכשיו, אבל הוא היה בבחינת "תלמיד", הוא קיבל תורה אבל התורה עוד לא שיקפה אותו (כביכול). היה פער בין הגוף הגשמי שלו ובין המסרים שקיבל. ואולם לאחר שפעל ביוזמה עצמית ועשה צעד משמעותי משלו, פרץ מקרבו כל מה שקיבל קודם – ופניו זהרו באור יקרות.
לאור הרעיון הזה, אפשר להבין מדוע יש כזה דגש בפרשתנו על השמן למנורה דווקא. השמן מסמל את החכמה, את ההבנה העמוקה והפנימית. כשם שהשמן צף מעל כל הנוזלים, כך החכמה היא ערך עליון. והמטרה היא "להעלות נר תמיד" – לגרום לאותה חכמה לבעור בעצמה, להפוך לאש פנימית שאינה זקוקה לגורם חיצוני שיבעיר אותה כל הזמן.
מובא במדרש שכאשר אהרן ראה את המנורה, נחלשה דעתו, כי חשב שהמלאכה מסובכת מדי עבורו. אמר לו הקב"ה: "אתה רק מדליק את הנרות בפעם הראשונה, והם יבערו מעצמם". כך גם בעבודה הרוחנית – המורה מדליק את הניצוץ, אבל אחר כך התלמיד צריך לבעור מעצמו.
עכשיו נוכל להבין את הפסוק המוזר "ויקחו אליך שמן זית זך… להעלות נר תמיד". התכלית היא שהם יביאו את השמן אליך, כלומר, הם יהפכו בעצמם להיות משה! ויעניקו לך משהו שלא קיבלו ממך כביכול. זה מה שהופך את ההדלקה ל"נר תמיד", כזו שעולה מאליה ובוערת מערב עד בוקר.
חז"ל אומרים שמי שמדליק נר לחברו, האור מאיר לשניהם. אבל יש הבדל גדול בין מי שמדליק נר עבור האחר, לבין מי שמלמד את האחר להדליק נר בעצמו. במקרה הראשון, האחר תלוי בך להארה שלו. במקרה השני, אתה מאפשר לו להאיר לא רק את עצמו, אלא גם אחרים.
לכן, כותב הרבי: "וזהו 'ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית גו", דלאחרי שמשה יצווה ויקשר את בני ישראל עם אור אין סוף, אזי יביאו למשה שמן זית, שישראל על ידי עבודתם יוסיפו גילוי אור במדרגת משה… דע"י העבודה דישראל שגם כוחות הגלויים שלהם יהיו מתאימים לעצם הנשמה, עי"ז מתגלה בה שרשה האמיתי כפי שהיא מושרשת בהעצמות. ועל ידי זה יהיה 'להעלות נר תמיד', שלא שייך בו שינוי מערב עד בוקר והוא דולק בכל מקום ובכל מצב, על ידי שכוחות הגלויים יהיו חד עם עצם הנשמה, ויקחו אליך".
דוגמה מוחשית לרעיון זה אפשר למצוא בסיפור על ילד שהיה חולה אנוש. הרופא הגיע לבקרו ורשם תרופה מרה מאוד. הילד סירב לקחת את התרופה בגלל טעמה הרע. אביו ניסה להזהירו שאם לא ייקח את התרופה, הוא עלול להחמיר את מצבו. אך הילד בשלו. לבסוף, האב לקח את התרופה בעצמו, כדי להראות לבנו שאפשר לקחת אותה. ההתנהגות הזו עוררה את הילד – אם אבא מוכן לקחת תרופה מרה, למרות שהוא בריא, כדי לעודד אותי, סימן שזה חשוב באמת. הילד לקח את התרופה מרצונו החופשי.
הרבי מסביר שרואים כאן דרגה גבוהה יותר מאשר צייתנות רגילה. הילד לא נענה לצו אביו ולא נכנע לאיומים או הבטחות, אלא בחר מרצונו החופשי לקחת את התרופה. זהו הרובד העמוק של "להעלות נר תמיד" – לא רק לציית, אלא לבחור, להידלק מעצמך.
חינוך אמיתי מתרחש כאשר ההורה או המורה אינו מנסה "להכניס" את הערכים שלו לתוך הילד, אלא מסייע לילד לגלות את הערכים הללו בתוך עצמו. כאשר הילד מגלה את האור שבתוכו ומדליק אותו בעצמו, זהו אור שיכול לבעור לנצח.
הדרך להתפתחות רוחנית אמיתית היא לא רק ללמוד ולציית, אלא גם לחשוב, לבחור, וליצור. לפעמים צריך להתרחק מהמורה כדי לגלות את הכוחות הפנימיים שלנו. לפעמים המורה עצמו צריך לזוז הצידה כדי לאפשר לתלמיד לצמוח.
וזהו עומק הפסוק "ויקחו אליך שמן זית זך… להעלות נר תמיד" – התלמידים לוקחים, מרצונם החופשי, את השמן הזך שבתוכם ומביאים אותו אל המורה, וכך האור הופך להיות תמידי. לא רק אור שהמורה נותן לתלמיד, אלא אור שהתלמיד מגלה בתוך עצמו ומחזיר למורה, וכך נוצר מעגל של אור שאינו נפסק לעולם.
