מי לא בוכה לפעמים, ובמיוחד בימי התשובה – בקול או בלב – על עוד התמודדות שהסתיימה בכישלון, על עוד 'ניסיון' שנגמר בנפילה? בראש מורכן, ביד מכה על החזה – אנחנו חוזרים ומתייצבים לפני הקדוש ברוך הוא, ופעם אחר פעם מבקשים: "סלח לנו, מחל לנו". שיא השיאים של התשובה הוא, כמובן, יום הכיפורים – שכשמו כן הוא: יום של סליחה וכפרה. וכאן מרחפת השאלה הגדולה הנדונה בכל ספרי מחשבת ישראל: מהי כפרה? אם חטאתי ופשעתי – מה שנעשה – נעשה… איך אוכל להשיב את מעשיי?
המאמר "כי ביום הזה" מליקוטי תורה עוסק במשמעות יום הכיפורים, וזאת מתוך עיון מעמיק ומחודש בכל מערכת היחסים בין אדם לבוראו, בין מצַוֶה המצוות ליהודי המקיים אותן, ולפעמים, מה לעשות, נופל ונכשל.
תוכן המאמר:
- שתי שאלות: א. מדוע נאמר בפסוק "יכפר עליכם" ולא "יכפר השם עליכם"? ב. למה הוריד השם את הנשמה ממקום כה גבוה למקום כה נמוך?
- הקדוש ברוך הוא נמשל ל"אש אוכלה": כשם שהאש זקוקה לחומר בעירה שתיתפס בו כדי להתקיים, כך התהוות העולם בכל רגע מחדש תלויה בתורה ובמצוות. אחיזת האור האלוקי נעשית על ידי שלושת הלבושים: תפילה, תורה וצדקה.
- דווקא על ידי הירידה של הקדוש ברוך הוא להתלבש במעשה התחתונים, מתעלה הנפש לאור אין סוף. אך כנגד "אש אוכלה" ישנה "אש זרה" שמתלבשת בלבושי הקליפה; וכשם שבקדושה הפעולות בלבושים מביאות לעלייה עצומה – כך בקליפה, הפעולות בלבושים מביאות לירידה עצומה ולריחוק גדול מאור פני השם.
- התשובה מאהבה בהשתפכות הנפש בעקבות הרגשת הריחוק מאור פני השם מגיעה ל"נקרת הצור" – המקור שלמעלה מכל ההוויות, מהזמן והמקום. על כך הבקשה: "השיבנו השם אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".
- ביום הכיפורים, מתגלה האלוקות שלמעלה מהתייחסות לעולם, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו – ששם מקור הכפרה על החטאים.
