במשך עשרים שנה סבלנו מרורים מהחמאס בעזה. בדרום הארץ גדל דור שלם, רדוף וטרוף חרדה מאזעקות שלא הפסיקו. טילי החמאס הגיעו עד הרצליה ושיבשו חיים של מדינה שלמה. אבל קיבלנו את הסבל כסוג של אין ברירה שצריכים לחיות איתה. הלכנו למבצעים צבאיים במטרה להכאיב לחמאס – אבל במקביל להשאיר אותו בשלטון, כי התפיסה הייתה שאי אפשר לנצח אותם. 'החמאס הוא רעיון ואי אפשר להשמיד רעיון'.
ואז הגיע השביעי באוקטובר האיום ולא נותרה ברירה חוץ מהשמדת החמאס מעל פני האדמה. פתאום התגלה דבר מדהים: זה לא כוחות על, זאת מלחמה של הצבא החדיש והמתקדם בעולם, מול חבורה של בריונים. פתאום התברר שעוצמת החמאס קיימת בעיקר בראש שלנו.
התורה חושפת את הסוד הזה בשני פסוקים מקבילים. בפרשתנו נאמר: "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלוקיך בידך". שימו לב – "ונתנו" מיד, בלי תנאים, בלי "אם", בלי צורך בתפילות מיוחדות. הניצחון מובטח.
אבל בפרשת בהעלותך התמונה אחרת לגמרי: "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאיביכם". כאן צריך לתקוע בחצוצרות, לזעוק, להתפלל – ורק אז אולי נושעים.
מה ההבדל? האדמו"ר מקוצק מסביר בחדות: "כי תצא" – כשאתה יוצא להתקיף את השונא בארצו, אז "ונתנו ה' בידיך". אבל "כי תבאו מלחמה בארצכם" – כשהשונא מתקיף אותך ונכנס לארצך, אז אתה זקוק לרחמי שמים.
וכאן הלקח הכואב: במשך עשרים שנה אפשרנו לאויב להתקרב. יצאנו מעזה, פתחנו את ציר פילדלפי, התרנו להם להתקרב עד הגדר. התייחסנו אליהם כאל "שבאבניקים" במקום לצאת ולחסל את האיום. וכשהם כבר היו על הגדר – זה היה רק עניין של זמן.
הגנרל הפרוסי קלאוזביץ אמר: "קו המגע לעולם ייפרץ". ברגע שנותנים לאויב להתקבץ על החומה – זו רק שאלה של זמן מתי תיפול הבריחה. עשרה בטבת, היום שבו התקבץ האויב על חומות ירושלים, נחשב לצום החמור ביותר – כי משם זה כבר היה רק עניין של זמן.
אבל הלקח הזה לא רק צבאי. הוא נכון לכל תחום בחיים. "כי תצא למלחמה" – לשון יחיד. זו המלחמה האישית של כל אחד. המלחמה עם הרגלים רעים, עם פיתויים, עם עצלות.
וגם כאן הכלל זהה: אם תצא למלחמה – תנצח. אם תיקח יוזמה, תתקוף את הבעיה בשורשה – הניצחון מובטח. אבל אם תחכה שהבעיה תגיע אליך, אם תיתן לה להתקרב ולהשתלט – אז תצטרך רחמי שמים גדולים.
דוגמה פשוטה: מישהו שרוצה להפסיק לעשן. אם הוא "יוצא למלחמה" – זורק את הסיגריות, מנקה את הבית מכל ריח, מתרחק מחברים מעשנים – יש לו סיכוי. אבל אם הוא משאיר חפיסה במגירה "למקרה חירום", אם הוא ממשיך לשבת עם המעשנים בהפסקה – הוא נתן ליצר דריסת רגל. וכשהתשוקה תתקוף – יהיה קשה מאוד להתגבר.
או דוגמה אחרת: מי שרוצה לשמור על תקציב. אם הוא "יוצא למלחמה" – קובע תקציב ברור, מגביל את כרטיסי האשראי, לא נכנס לחנויות סתם – יצליח. אבל אם הוא מחכה שהפיתוי יגיע אליו, אם הוא מסתובב בקניון "רק להסתכל" – הוא כבר הפסיד.
השיעור פשוט וברור: אל תחכה שהבעיות יגיעו אליך. אל תיתן להן להתקרב לגבול. צא למלחמה! תקוף! קח יוזמה!
כי כשאתה יוצא – אתה בעמדת כוח. אתה קובע את הכללים, את המקום, את הזמן. וכשאתה בעמדת כוח – התורה מבטיחה: "ונתנו ה' אלוקיך בידך".
זה נכון במלחמה הלאומית וזה נכון במלחמה האישית. הסוד הוא לא לחכות. לא להיות פסיבי. לא לתת לאויב – חיצוני או פנימי – להגיע עד הבית.
יעזור הקב"ה שנזכה תמיד להיות מהיוצאים למלחמה ולא מהמחכים שהיא תבוא אלינו. שנדע לקחת יוזמה, להקדים תרופה למכה, ולזכות לניצחון המובטח של "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלוקיך בידך".
