הגמרא ביבמות דף מח עומדת על ביטוי יוצא דופן בפרשתנו: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים". ושואלת: מדוע "ירח ימים" ולא כרגיל "חודש ימים"? ומשיבה: "ירח הוא שלושים יום", ומכאן לומדים דין אבלות שלושים יום.
ולכאורה צריך להבין – מה ההבדל בין "ירח" ל"חודש"? והרי שניהם מתייחסים לאותה יחידת זמן?
התשובה נעוצה בהבדל מהותי: "חודש" הוא מושג הלכתי-קלנדרי שיכול להיות 29 או 30 יום, לפי קביעת בית דין על פי הראייה. אבל "ירח" הוא המחזור האסטרונומי המדויק של הלבנה – 29.5 יום, שלצורך הלכה מעגלים ל-30 יום שלמים.
כשהתורה בחרה להשתמש כאן במילה "ירח", היא באה ללמד שחובת הבכי היא שלושים יום מדויקים, לא פחות. אין כאן מקום לקיצורים או לחישובים של חודש חסר.
והדבר מעורר תמיהה – מדוע דווקא כאן, בדין אשת יפת תואר, מקפידה התורה על דיוק כזה?
הרמב"ם במורה נבוכים מעניק תובנה פסיכולוגית עמוקה: "אין מונעים אותה מהאבל ומהבכי כי לבעלי האבל מנוחה בבכיים, עד שיחלשו כוחותיהם הגופניים מסבול המקרה ההוא הנפשי, כשם שלבעלי השמחה – מנוחה במיני השחוק".
כלומר, יש כאן חכמה עמוקה בהבנת הנפש האנושית. התורה יודעת שאבל דורש תהליך, ותהליך דורש זמן. שלושים יום מדויקים – לא 29, לא 28 – כי הנפש זקוקה למחזור שלם של זמן כדי לעבד את האובדן.
למה הדבר דומה? לתרופה שהרופא רושם לשלושים יום. האם אפשר להפסיק אחרי 25 יום כי מרגישים טוב יותר? הרופא יאמר: לא! התהליך הריפוי דורש את כל המשך הזמן. כך גם כאן – ריפוי הנפש מאובדן דורש זמן מדויק.
וזה היסוד שממנו למדו חז"ל את דין אבלות שלושים. לא במקרה נקבע הזמן הזה. מדוע שלושים ולא עשרים או ארבעים? כי יש משהו במחזור הירח השלם שמתאים לתהליכים נפשיים עמוקים של האדם.
חכמי הנפש של ימינו מדברים על "מעגל האבל" – תהליך שעובר דרך הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. תהליך כזה לא קורה ביום או בשבוע. הוא דורש זמן. והתורה בחכמתה קבעה: שלושים יום. מחזור שלם של ירח.
ויש כאן עוד רובד – האישה הזאת נתלשה מעולמה. היא עברה מעולם לעולם, מתרבות לתרבות, ממשפחה למשפחה. טראומה כזאת דורשת זמן מעבר. והתורה אומרת: תנו לה את הזמן הזה. אל תמהרו. אל תלחצו. שלושים יום מלאים.
אבל יש כאן גם מסר לחובש – הבכי והאבל הם לא רק עבור האבל. הם גם מהווים תהליך טיהור עבור היחסים העתידיים. אם הלוחם יקח אותה מיד, בלי לתת לה זמן להתאבל על עברה – היחסים יהיו בנויים על יסוד רעוע. העבר הלא מעובד יציף בהמשך.
זהו חוק פסיכולוגי בסיסי – מה שלא עובד והושלם, חוזר ומציף. אישה שלא קיבלה זמן להתאבל על בית הוריה, תישא את האבל הזה איתה לתוך הנישואים החדשים. לכן התורה מתעקשת – שלושים יום. לא פחות.
ומכאן למדו חז"ל את כל דיני אבלות. כי מה שנכון לגבי אובדן של עבר, נכון שבעתיים לגבי אובדן של אדם קרוב. צריך זמן. צריך תהליך. צריך מחזור שלם של התחדשות – מחושך לאור, מאבל לנחמה.
והפלא הוא שדווקא מדין של אישה נוכרייה למדו את דיני האבל לכל ישראל. ללמדך – רחמיה של תורה על כל בריה, וחכמתה בהבנת נפש האדם, בלי הבדל מי הוא ומאין בא.
בימינו, כשהעולם ממהר והכול צריך לקרות "עכשיו", התורה מלמדת אותנו: יש תהליכים שדורשים זמן. יש כאבים שצריך לתת להם מקום. יש ריפוי שבא רק עם סבלנות.
"ירח ימים" – לא "חודש ימים". כי יש דברים בחיים שדורשים דיוק. דברים שאי אפשר לקצר בהם. דברים שחייבים לתת להם את מלוא הזמן שהם צריכים.
יעזור הקב"ה שנדע תמיד מתי למהר ומתי להאט. מתי לדחוף קדימה ומתי לתת לזמן לעשות את שלו. ושנזכה להבין את חכמת התורה המופלאה, שיודעת בדיוק כמה זמן צריכה הנפש כדי להחלים ולהתחדש.
