בואו נשים לב לדבר מעניין: החג השמח בשנה הוא חג הסוכות. בעוד שבחג הפסח לא נאמר בתורה אפילו פעם אחת לשון "שמחה", בחג השבועות נאמר פעם אחת לשון "שמחה", הנה בחג הסוכות הצטווינו שלוש פעמים: "ושמחת בחגך והיית אך שמח". אך מה יש בו בחג הסוכות שמשמח כל כך? אדרבה, החג אינו מציין נס הצלה כמו פסח או מעמד מייסד של מתן תורה בשבועות?
המדרש נותן תשובה מפתיעה. ילקוט שמעוני [תרנד]: "בחג אתה מוצא שלוש שמחות, 'ושמחת, אך שמח, ושמחתם לפני ה", אבל בפסח אין אתה מוצא אפילו שמחה אחת… אלא שבחג הסוכות… התבואה ופירות האילן בפנים".
המדרש מעניק תובנה מהותית: חג הסוכות מהווה את סיום השנה החקלאית וכשעובדים – שמחים. כל עוד נמצא האדם בתוך שנת העבודה הוא מתקשה לשמוח, אך כשהשנה מסתיימת והוא מביט אחורה על כל שפעל ועשה הוא מתמלא אושר.
זה מתחבר ישירות לפרשת בהעלותך ולנושא הפרישה מעבודה. המדרש מלמד אותנו תובנה עמוקה על מהות האושר האנושי: השמחה האמיתית מגיעה מהישג, מהשלמה, מהרגשה שעשית משהו משמעותי.
וכאן אנו לומדים את התובנה העמוקה ביותר על אושר. כולם מחפשים סיפוק ושואלים מה יהפוך את החיים לבעלי משמעות? המדרש עונה את התשובה: עבודה ויצירה מעניקים תחושת ערך ומשמעות לחיים. האדם בטבעו הוא טיפוס יוצר ולכן העשייה ממלאת את חייו בחשק ובטעם.
אז איפה כאן הקשר לפרשת בהעלותך? הלויים לא פורשים מעבודתם כי התורה מבינה שהפרישה מעבודה היא פגיעה בחלק הכי משמעותי בחייו של האדם. העבודה לא סתם מקור פרנסה – היא מקור משמעות, מקור שמחה, מקור זהות.
במקביל לזה, מצאנו דבר הפוך שמחזק את הנקודה: ידוע שאישה יולדת הופכת להיות טמאה אחרי הלידה. וכן גבר בעל קרי הוא טמא. וכאן ידועה השאלה, מה מטמא בלידה ובבעל קרי? הרי שניהם עסקו ביצירת חיים ומה קושר ביניהם ובין מקרי הטומאה האחרים שעיקרם הוא המוות והיציאה מן החיים?
אחד ההסברים החשובים (על פי הכוזרי והאור החיים) שהטומאה נוצרת כתוצאה מהתרוקנות החיות, הריקנות מאפשרת לכוחות הטומאה להתלבש על הגוף ולסחוט אותו. ואכן אצל יולדת ובעל קרי יש תחושה חזקה של ריקנות, משום שרגע קודם הם עסקו ביצירה הנעלה של החיים, הם היו שותפים של הקב"ה, ורגע אחר כך הם מתפרקים מהיצירה ושבים לחיים ארציים רגילים – וההתרוקנות מעשייה היא זו שמזמינה את כל הצרות.
בהקשר ישיר לענייננו, חז"ל אמרו דברים קשים: הבטלה והשעמום הם מקור החולי, הם שומטים את הכבוד והערך שרוחש האדם לעצמו. ובשפה בוטה יותר: הבטלה מקצרת חלילה את חייו של האדם.
אבות [א,ט]: "אהוב את המלאכה – רבינו יונה: כי הבטלה מביאה את האדם לידי שעמום והיא מידת החולי… כי ביגיעה יהיה לו מנוחה [דווקא היגיעה מקנה תחושת השלמה פנימית]".
זה מביא אותנו למסקנה מדהימה: זה לא שאנשים מפסיקים לעבוד כי הם מזדקנים, להיפך, הם מזדקנים כי הם מפסיקים לעבוד. פרישה מעבודה היא פגיעה כמעט ישירה בבריאותו של העובד. ולכן אל מול כל השיקולים, כמו הצורך לתת עבודה לצעירים, חשוב לזכור את הנתון הזה: לשחרר אדם מהעבודה באמצע החיים, זה במידה מסוימת לסמן לו חלילה את תחילת הסוף של חייו.
חג הסוכות מלמד אותנו שהשמחה האמיתית מגיעה מהישג עבודה, לא מבטלה. השמחה מגיעה מההרגשה שעשית משהו, שתרמת משהו, שהשארת חותם.
זה למה פרשת בהעלותך לא נותנת ללויים לפרוש. כי התורה מבינה שהשמחה האמיתית של אדם קשורה ביכולת שלו להמשיך ולתרום, להמשיך ולעשות, להמשיך להרגיש שהוא רלוונטי ומשמעותי.
העולם המודרני טועה כשהוא חושב שאושר זה לשבת בבית וליהנות מהחיים. אושר אמיתי זה להרגיש שיש לך מה לתת, שיש לך תרומה, שהחיים שלך עדיין משמעותיים.
יעזור הקב"ה שנזכה להמשיך לעבוד ולתרום כל עוד גופנו נושא אותנו, ונזכה לשמחה האמיתית שמגיעה מעשייה משמעותית, עד שמחת הגאולה האמיתית בקרוב ממש.
