הרב בן שושן מארצות הברית מספר סיפור אישי מרגש: "כשהייתי בן שמונה, אהבתי במיוחד לשחק כדורגל. כבר במהלך השיעור היו מחשבותיי נודדות אל ההפסקה. פעם צלצל פעמון ההפסקה וזינקתי ממקומי כדי לטוס אל המגרש, אבל חברי הטוב ביקש ממני בלחישה שאשאר איתו לומר תהילים בהפסקה".
"אימא שלי נסעה לבית הרפואה ללדת ואני מתפלל שהיא תלד בן. אני בן יחיד בין חמש אחיות ולא אעמוד בבת נוספת. תתפלל אתי שיהיה בן". תחנוניו נגעו בלב הילד הצעיר והוא ויתר על הכדורגל עבור תפילה. החברים הבחינו בהם ובסוף ההפסקה הייתה הכיתה מלאה חברים שהתפללו מעומק הלב ללידת בן.
באמצע השיעור נשמעו דפיקות בדלת ועל המפתן עמד אביו של החבר הטוב שבא לבשר לו: "בשעה טובה אימא ילדה לך אחות נהדרת".
החבר הצטער מאוד וגם הרב בן שושן חש אכזבה עמוקה. הוא ויתר על כדורגל בשביל תפילה והקב"ה לא שמע לו. שנים הסתובב עם ההרגשה החמוצה אודות התפילה שלא הועילה וחוסר ההאזנה של ה' לצרכים שלנו.
זו חוויה מוכרת לרבים מאיתנו. מתפללים מעומק הלב, מבקשים, מתחננים – ודבר לא קורה. או יותר גרוע, קורה בדיוק ההפך ממה שביקשנו. ואז מתגנבת המחשבה: האם ה' שומע? האם אכפת לו? האם התפילות שלנו מגיעות לשמיים או שהן נתקעות באמצע הדרך?
עברו כעשרים שנים. הרב בן שושן הגיע לפרקו וחיזר אחרי זיווגו במלוא המרץ. נפגש עם כמה וכמה ולא מצא את שאהבה נפשו. במשך שנים היה בשידוכים ודאגה החלה להציף את לבו.
יום אחד שמע שם מסוים ונפגשו. הפגישה הלכה טוב וברוך ה' היא הפכה להיות אשתו. ואז, פתאום, נזכר – זאת התינוקת שנולדה כשביקשו כל כך שייוולד בן!
"הבנתי שה' שומע לכל התפילות", מסכם הרב בן שושן, "הוא אוהב אותנו יותר ממה שאנחנו אוהבים את עצמנו, הוא פשוט נותן את מה שאנו צריכים ולא את מה שאנו רוצים…"
איזו תובנה עצומה! הילד בן השמונה התפלל לבן כי לא רצה עוד אחות. אבל הקב"ה, שרואה את התמונה הגדולה, ידע שבעוד עשרים שנה אותו ילד יחפש את אשת חייו. והנה, הוא הכין אותה בדיוק באותו יום שהילד התפלל.
הסיפור הזה מלמד אותנו יסוד עצום בהבנת התפילה וההשגחה הפרטית. פעמים רבות אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מה טוב בשבילנו. אנחנו מתפללים על דברים ספציפיים – עבודה מסוימת, שידוך מסוים, בית מסוים. וכשלא מקבלים, מרגישים שהתפילה לא נענתה.
אבל האמת היא שהקב"ה רואה את התמונה השלמה. הוא יודע מה באמת נצטרך בעוד שנה, חמש שנים, חמש עשרה שנה. ולפעמים, מה שנראה כמו "לא" הוא בעצם "כן" גדול יותר, רק שאנחנו עדיין לא רואים את התמונה המלאה.
מעניין לחשוב גם על חברו של הרב בן שושן. גם הוא בוודאי התאכזב כשנולדה לו אחות נוספת. אבל מי יודע? אולי האחות הזו הפכה להיות האדם הכי קרוב אליו בחייו. אולי היא זו שתמכה בו ברגעים הקשים. אולי דווקא בגלל שגדל עם כל כך הרבה אחיות, הוא למד להבין נשים והפך לבעל ואבא טוב יותר.
אנחנו פשוט לא יודעים. ובדיוק בזה הנקודה – שאנחנו רואים רק חלק קטן מהתמונה, בעוד הקב"ה רואה את הכל.
הסיפור מלמד אותנו גם על החשיבות של הסבלנות. לפעמים התשובה לתפילה מגיעה אחרי שנים רבות. הרב בן שושן חיכה חמש עשרה שנה עד שהבין למה התפילה שלו "לא התקבלה".
וכמה פעמים בחיים אנחנו מוותרים מהר מדי? מחליטים שה' לא שומע ומפסיקים להתפלל? הסיפור הזה מזכיר לנו שלפעמים צריך להמתין שנים כדי לראות את התמונה המלאה.
אבל יש כאן עוד נקודה חשובה – התפילה של אותו ילד בן שמונה לא הלכה לאיבוד. היא נשמעה, נרשמה, ונענתה בדרך הכי טובה האפשרית. רק שהתשובה הייתה שונה ממה שהוא ציפה.
וזו אולי הנקודה הכי חשובה – שום תפילה לא הולכת לאיבוד. כל תפילה נשמעת. כל דמעה נספרת. רק שלפעמים התשובה היא "כן", לפעמים "לא", ולפעמים "חכה". ובסופו של דבר, כשמסתכלים אחורה, מבינים שהכל היה לטובה.
