בערב פסח תשל"ב, לפני חמישים שנה בדיוק, התרחש מפגש מרתק. יצחק רבין, שגריר ישראל בוושינגטון, הגיע ל-770 לברך את הרבי מליובאוויטש ליום הולדתו השבעים. בשיחה ביניהם העלה הרבי שאלה מטרידה: איך מיישבים את הסתירה בין "איזהו עשיר? השמח בחלקו" לבין הציווי להתקדם ולהתחדש בכל יום? הרי השמח בחלקו נתקע באותו מקום!
השאלה הזאת נוגעת בלב הפרדוקס היהודי. מצד אחד מלמדים אותנו להיות מרוצים, להודות על מה שיש, לא לרדוף אחרי הבלי העולם. "השמח בחלקו" הוא אידיאל, "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". מצד שני דורשים מאיתנו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", תמיד להתקדם, לעלות מחיל אל חיל, "קנאת סופרים תרבה חכמה".
אז מה נכון? להיות שבע רצון או רעב להצלחה? לקבל את המצב או לשאוף לשנות אותו?
סיפור מדהים ממחיש את התשובה. הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל, סיפר על ג'רי גרפסטיין, סנאטור יהודי בפרלמנט הקנדי. בגיל שמונים התקשר הסנאטור לרב וביקש ברכה – הוא מתחיל פרויקט עסקי חדש עם השקעה של מיליונים. הרב השתתק. מה מברכים אדם בן שמונים שמתחיל מחדש?
הסנאטור הרגיש בהיסוס וסיפר: "בכל יום הולדת עגול נפלתי במשבר. מה הספקתי? אחרים הגיעו רחוק יותר! בגיל חמישים המשבר היה כה חמור שלא יכולתי להמשיך. אשתי שלחה אותי לרבי מליובאוויטש.
"דיברנו, והרבי הרגיש שמשהו לא בסדר. כששאל, סיפרתי על המשבר. הרבי שאל: 'אתה יודע תנ"ך?' עניתי: 'קצת'. 'מי המנהיג הגדול ביותר של עם ישראל?' 'משה רבנו'. 'באיזה גיל התחיל להנהיג?' לא ידעתי. 'בגיל שמונים!' ענה הרבי.
"'איך אדם בן שמונים לוקח משימה כזאת?' שאל הרבי וענה מיד: 'כי משה אף פעם לא הביט אחורה. הוא לא שאל מה כבר עשיתי, אלא מה מוטל עלי לעשות עוד. כל עוד אדם מביט קדימה – הוא צעיר. כשמביט אחורה – הוא זקן'.
"עכשיו אני בן שמונים", סיים הסנאטור, "וזו ההזדמנות לממש את הוראת הרבי מלפני שלושים שנה!"
הסיפור הזה מכיל את הפתרון לפרדוקס. "השמח בחלקו" לא אומר להיות שמח במצב הנוכחי, אלא להיות שמח ב"חלקו" – בתפקיד שלו, בייעוד שלו, בדרך הייחודית שלו. כמו שהרבי מסביר בכמה מקומות, הכוונה היא לשמוח בחלקו בעולם, בשליחות המיוחדת שלו, ולא לקנא בתפקידים של אחרים.
אבל בתוך התפקיד שלו? שם אסור להסתפק! שם חייבים כל יום להתקדם, לחדש, לפרוץ גבולות. משה רבנו היה "השמח בחלקו" – הוא לא רצה להיות מלך או כהן גדול. אבל בתוך תפקידו כמנהיג? עד יום מותו בגיל 120 הוא לא הפסיק לחדש, ללמד, להנהיג.
הבעיה של קורח הייתה בדיוק בנקודה הזאת. הוא לא היה "שמח בחלקו" – לא במובן שהסתפק במה שיש לו, אלא במובן שלא היה שמח בתפקיד שלו. הוא היה "עשיר כקורח", יכול היה לשנות עולמות עם הכסף שלו, להקים מוסדות, לתמוך בנזקקים, להיות מודל של עשיר נדיב. אבל הוא רצה את התפקיד של אהרן!
ההבדל בין קורח למשה מלמד אותנו הכל. משה קינא באהרן – "אף אני רוצה בכך" – אבל השתמש בקנאה כדי להתעלות בתוך התפקיד שלו. קורח קינא באהרן ורצה לגנוב את התפקיד שלו.
"היום יום" של הרבי מסכם זאת בצורה מושלמת: "בעניינים הגשמיים צריך להסתכל במי שהוא למטה ממנו ולהודות להשי"ת. בעניינים הרוחניים צריך להסתכל במי שהוא למעלה ממנו… שיוכל לעלות בעילוי אחר עילוי".
בגשמיות – "השמח בחלקו". תודה על מה שיש, אל תשווה את הבית והרכב שלך לאחרים. ברוחניות – אל תסתפק! תמיד תרצה יותר, תמיד תשאף להתעלות, תמיד תחפש את הפסגה הבאה.
זה הפרדוקס היהודי: שבע רצון גמור בגשמיות, רעב תמידי ברוחניות. שמח בחלקך החומרי, לא שבע מחלקך הרוחני. מרוצה ממה שיש לך בכיס, לא מרוצה ממה שיש לך בנשמה.
ואולי זה הסוד של העם היהודי. איך אומה קטנה כל כך הגיעה להישגים כה גדולים? כי תמיד היינו "שמחים בחלקנו" מבחינה לאומית – לא רצינו להיות סינים או אמריקאים. אבל בתוך החלק שלנו? תמיד רצינו יותר. עוד תורה, עוד חכמה, עוד קדושה, עוד טוב.
עד מאה ועשרים, כמו משה רבנו, אפשר להמשיך להתחדש. להיות שמח בחלק שלך, אבל לעולם לא שבע ממה שהספקת בתוכו. כי כל עוד אתה מביט קדימה ושואל "מה עוד מוטל עלי לעשות?" – אתה צעיר. ברגע שאתה מביט אחורה ושואל "מה כבר עשיתי?" – התחלת להזדקן.
זה השיעור של פרשת קורח: תהיה שמח בחלקך, אבל אל תפסיק לגדול בתוכו. כי החלק שלך הוא לא מגבלה – הוא במה. והבמה הזאת יכולה להכיל אינסוף.
