שאלה מדהימה רדפה אותי שנים: איך זה יתכן שבכל התנ"ך כולו, בעשרים וארבעה ספרים המתארים שלושת אלפי שנות היסטוריה, יש רק צדיק אחד ויחיד שנקרא בתואר "צדיק"? ואיך זה שדווקא אברהם אבינו ומשה רבנו, ענקי הרוח של האומה, לא זכו לתואר הנכסף הזה?
עוד יותר מפתיע: הצדיק היחיד שזוכה לתואר בתנ"ך הוא נח. "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". ויש עוד רמז אחד על יוסף, בלי הזכרת שמו: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים" – הנביא עמוס מדבר על מכירת יוסף ומכנה אותו "צדיק".
אבל רגע, האם נח ויוסף היו באמת גדולים יותר מאברהם ומשה? האם הם היו טהורים יותר? קדושים יותר? התשובה המפתיעה היא: לא! ואולי דווקא בגלל זה הם צדיקים.
הבה נתבונן מקרוב. מה עושים חז"ל עם נח? הם נוקבים חור בבלון! "בדורותיו" – יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי. ולגנאי: בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום! רגע, הצדיק היחיד בתנ"ך לא היה נחשב לכלום? מה קורה כאן?
ומה עם יוסף? גם אצלו חז"ל מגלים לנו משהו מפתיע. הם מספרים שהוא כמעט חטא עם אשת פוטיפר! שהוא בא הביתה במגמה "לעשות מלאכתו" – כלומר לחטוא איתה, ורק בנסי ניסים נראתה לו דמות דיוקנו של אביו וברח.
אז מה הופך אדם לצדיק? הרבי מגלה לנו תובנה עצומה: מה שהופך אדם לצדיק הוא העובדה שהוא הלך מעבר לעצמו! שהוא היה יכול לחיות כמו כולם בדורו והחליט להיות שונה. הצדיק הוא לא מי שנולד מושלם, אלא מי שפרץ את הגבולות של עצמו.
נח חי בדור המבול, דור מושחת לחלוטין. אנשים שגזלו, חמסו, השחיתו את דרכם על הארץ. ובתוך הביצה הזו, נח החליט להיות שונה. הוא לא היה אברהם אבינו שהיה מוכן למסור נפשו על הצדק. הוא היה אדם פשוט שבדור של אברהם לא היה נחשב למשהו מיוחד. אבל בדורו שלו? בסביבה שלו? הוא היה גיבור על!
יוסף? נער יפה תואר בן שבע עשרה, רחוק מבית אבא, עבד בבית של אשה יפה שמפתה אותו יום אחר יום. "ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית". הוא כמעט נכנע. הוא היה אנושי. אבל ברגע האחרון הוא בורח. זה מה שעושה אותו צדיק – לא שהוא היה חסין מפיתוי, אלא שהוא ניצח את עצמו!
הרבי מביא בליקוטי שיחות: "כל אדם חייב לומר בשבילי נברא העולם, וכך ביחס לתורה והוראותיה שהן נאמרות לכל יחיד בפני עצמו… וכאן יכול יהודי לטעון: כיצד יכול אני ללמוד מנח, להינצל מהמים הזידונים של המבול, והרי נח היה 'צדיק תמים'? לכן אומרת התורה: 'בדורותיו' – שנח היה רק צדיק בדורותיו, ובכל זאת נהג בצדקות – ודרגה כזו מחייבת כל אחד".
זו נקודה מהפכנית! התורה לא מספרת לנו על מלאכים. היא מספרת על אנשים אמיתיים עם חולשות אמיתיות שהצליחו להתגבר על עצמם. אברהם ומשה? הם היו בליגה אחרת. על אברהם נאמר "האלוקים אשר התהלכתי לפניו" – רש"י מפרש שהוא הלך לפני האלוקים, מהר יותר ממנו כביכול. הוא לא נזקק לעידוד וחיזוק. משה? "ויהי כגמול מדבר ויהי לאיש" – מיום שנגמל מחלב אמו היה כבר איש שלם.
אבל נח ויוסף? הם היו אנשים רגילים שעשו דברים לא רגילים. הם הוכיחו שכל אחד, באמת כל אחד, יכול להיות צדיק. לא צריך להיוולד אברהם או משה. צריך רק ללכת צעד אחד מעבר למה שנוח לך, מעבר למה שמקובל בסביבה שלך, מעבר לטבע שלך.
זה מסביר את הביטוי המפורסם: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". למה? וכי חוטא נשכר? התשובה היא שבעל התשובה מגשים את מטרת הבריאה יותר טוב מהצדיק הגמור. הוא מחדש, מפתיע, פורץ גבולות. הצדיק הגמור נשאר במקומו הטבעי. בעל התשובה קופץ מעל עצמו.
התניא מתאר זאת בצורה מופלאה: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי – מטעמים לשון רבים, שני מיני נחת רוח… אחד ממאכלים ערבים ומתוקים, והשני מדברים חריפים או חמוצים, רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש".
הצדיקים הגמורים הם המאכלים המתוקים – טעימים וערבים מלכתחילה. בעלי התשובה הם המאכלים החריפים שהפכו למעדן. יש בהם עומק של טעם, מורכבות, סיפור. הם לא נולדו מתוקים – הם הפכו למתוקים. וזה לפעמים טעים יותר.
באלול, כשאנחנו מרגישים קטנים מול הצדיקים הגדולים, כדאי לזכור: הצדיק האמיתי הוא לא מי שנולד בלי יצר הרע. הצדיק האמיתי הוא אתה – כשאתה הולך צעד אחד מעבר לנוחות שלך. כשאתה מתגבר על הרגל אחד. כשאתה בוחר להיות קצת יותר טוב ממה שהיית אתמול.
נח לא היה אברהם, אבל הוא היה נח – והתגבר על עצמו. יוסף לא היה משה, אבל הוא היה יוסף – וניצח את יצרו. ואתה? אתה לא צריך להיות אף אחד אחר. רק להיות הגרסה הטובה יותר של עצמך. וזה מה שהופך אותך לצדיק.
