יהודי אמריקאי יוצא ברכב מניו יורק לדטרויט. לפניו עשר שעות נהיגה והוא לא אכל לפני היציאה. אחרי כמה שעות מתחילה הבטן להתהפך והוא להוט למצוא אוכל. הוא מנסה להתעלם מהשלטים בצדי הדרך על בתי הקפה ומסעדות המזון המהיר, אבל הרעב מערפל אותו.
אחרי שש שעות נסיעה הוא מאבד שליטה. עוצר במקדונלד'ס בגרסה הלא כשרה שלהם ומזמין סנדוויץ'. הוא מתחנן לאלוקים שיבין אותו ויסלח לו. פתאום מתחילים השמים להתקדר, רוחות מטלטלות את החלון וגשמים סוערים יורדים בזעף. הוא מבין שבשלו הסער הזה. הוא מרים את העיניים לשמים: "רבש"ע, ידעתי שאסור לאכול בשר בחלב, לא ידעתי שאסור אפילו להזמין…".
הבדיחה הזאת ממחישה תחושה מוכרת לרבים: החיים היהודיים נראים כבולים במערכת איסורים אינסופית. אבל הנה הפרדוקס המרתק: עשרות מיליוני אוקראינים מוסרים את חייהם במלחמה נגד רוסיה, והסיבה העיקרית לכך היא חופש. מכמה סיבות כדאי להם לחיות תחת רוסיה, אבל הסיבה העיקרית שהם מחרפים נפשם היא עצמאות וחרות. תחת רוסיה אין לא חרות ולא עצמאות, בעוד שתחת אוקראינה הם אדונים לגורלם.
וכאן מתרחש הפלא הגדול: המשותף בין כל היהודים הוא שוויתרנו על החרות שלנו. הפקרנו את העצמאות בידי השעבוד לרבש"ע. אסור לאכול, אסור לדבר, אסור לחשוב. אין עבד כבול כמו היהודי: בעוד שהעבד משועבד רק בגופו, היהודי משועבד בנפשו ומהותו.
ובכל זאת למרבה הפלא, אנחנו לא סובלים. מי שמביט על האנשים שיושבים בבית הכנסת רואה שהם באים ללמוד בשמחה ומייחלים שגם הילדים שלהם ימשיכו לבוא. חלק גדול מהנוכחים הם בעלי תשובה שבאו לקב"ה מרצונם הטוב. הם לא גדלו כך, לא התחנכו כך ולא משועבדים לשום דעות קדומות. ובכל זאת החליטו בבחירה חופשית לוותר על החרות ולכבול עצמם בעבדות לכבלי התורה.
התמיהה היא: איך? כיצד אפשר להיות מאושרים עם כל החוקים? אם בחג הפסח יצאנו לחרות, נדמה שבחג השבועות חזרנו לעבדות ובגרסה יותר מחמירה – אז על מה השמחה?
התשובה נעוצה בהבנה עמוקה של מהות האושר. בכל סקר אפשרי, אנשים דתיים הם מאושרים יותר ומרוצים בחייהם. שכן בעוד העולם מבולבל מריבוי האפשרויות ותוקף האנוכיות והנאמנות לעצמי, ולא יודע איך לשלב בין הקמת משפחה וחינוך ילדים וכיבוד הורים וחיים של מוסר ונתינה, התורה מעניקה מצפן שיוצר את הגבולות בין הגשמה עצמית לתרומה לחברה, בין הנאה לבין חיי צניעות.
שאלו פעם בעל תשובה: איך אתה מסוגל לחיות בשבת עם כל כך הרבה אסור? הוא ענה מה אסור? להיפך: מותר לנוח בלי טלפונים, מותר להיות עם המשפחה בלי הסחות דעת, מותר לטפח את הנשמה בלי לחצים חומריים…
סיפור אישי ממחיש זאת: בדירה הראשונה בראשון לציון, אחרי הנישואין, גרנו סמוך לזוג צעירים שאינם שומרי מצוות. הם היו חופשיים ואנו עבדי ה'. מדי מוצאי שבת היינו חוזרים מבית ההורים, עייפים ומותשים, עם שני תינוקות בעגלה ועוד אחד בדרך, והם היו חוזרים שזופים מאילת או מרמת הגולן. היה חולף הרהור של קנאה: איזה כיף להם…
ערב אחד ירדתי להוריד את הזבל ושמעתי בכי בין העמודים מתחת לבניין. נדרכתי וראיתי את השכן היקר יושב על האופנוע ובוכה. התברר שהם נפרדו בצורה מאוד מכוערת והוא התרסק לחלוטין.
ואז התברר שהדת מחייבת – אבל היא הדרך הכי טובה לאזן בין צרכים. בעוד שמדינות אירופה מזדקנות לתוך עצמן ומתות יותר מאשר יולדות, איפה שיש דתיים – יש קיום ויש המשכיות בריאה.
התורה היא הדרך הטובה לחיות. היצר במהותו רוצה הכול ואין סוף להתפשטות שלו. הוא רוצה אוכל בלי סוף, כסף בלי סוף, הנאה גופנית בלי סוף. ואילו התורה מלמדת לשלוט בכוחות הטבעיים. השבת היא הדרך הטובה ביותר לאזן בין עבודה לרוחניות. טהרת המשפחה היא הדרך הכי מוצלחת להתחדשות בחיי הנישואים. כשרות היא הדרך הכי טובה להתרגל לאיפוק בתאוות האכילה.
