משפחה יקרה וקהל נכבד. ברשותכם, אני רוצה לשתף אתכם במחשבה מיוחדת שעולה מתוך פרשת השבוע שלנו, פרשת וישלח, כשאנחנו מתכנסים היום לזכור את (שם הנפטר/ת).
פרשת וישלח היא פרשה שמלאה במתח ודרמה. יעקב אבינו נמצא במסע המכריע של חייו – המפגש עם עשו אחיו. כל הפרשה סובבת סביב ההכנות למפגש הזה, החששות, התפילות, השליחת המנחה. והנה, בתוך כל המתח הזה, התורה עוצרת ומספרת לנו סיפור שנראה לכאורה שולי, צדדי, לא קשור בכלל למהלך העלילה המרכזי.
התורה מספרת לנו על פטירתה של דבורה, מינקת רבקה. 'ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר מתחת לבית אל תחת האלון, ויקרא שמו אלון בכות'. לכאורה, אנחנו יכולים לשאול – למה זה חשוב? למה בתוך סיפור כל כך דרמטי, התורה עוצרת כדי לספר לנו על פטירתה של מינקת? הרי היא לא דמות מרכזית בסיפור התנ"כי, היא לא אחת האמהות, לא אחד האבות…
אבל דווקא בזה טמון מסר עמוק ומשמעותי עבורנו. התורה מלמדת אותנו שכל אדם שמשפיע על חיינו, כל אדם שנותן מעצמו לאחרים, ראוי שיזכרו אותו. דבורה המינקת לא הייתה מהדמויות ההיסטוריות הגדולות, אבל היא הייתה שם – מטפלת, דואגת, מגדלת. היא הייתה חלק משמעותי בבניית הבית של רבקה, בגידול המשפחה, בעיצוב הדורות הבאים.
והתורה לא רק מספרת לנו על פטירתה. היא מספרת לנו שקראו למקום 'אלון בכות' – מקום של בכי, של זיכרון. יש משמעות עמוקה בשם הזה. אלון הוא עץ חזק, עץ שנשאר לדורות. הבכי, הזיכרון, הגעגוע – הם לא חולפים. הם נשארים כמו האלון הזה, חזקים ויציבים, מלווים אותנו לאורך הדרך.
וכאן אני רוצה לספר לכם על (שם הנפטר/ת). כמו דבורה המינקת, גם הוא/היא השפיע/ה על כל כך הרבה אנשים בדרכים שלפעמים נראות פשוטות, יומיומיות…
והפרשה ממשיכה ומספרת לנו על אובדן נוסף, כואב עוד יותר. 'ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם'. רחל אמנו נפטרת בדרך, באמצע המסע. וגם כאן התורה מלמדת אותנו משהו עמוק על משמעות האובדן והזיכרון.
התורה מספרת שיעקב מקים מצבה על קבורת רחל – 'היא מצבת קבורת רחל עד היום'. זו לא סתם מצבה. זה מקום שהפך לסמל של נחמה לדורות. חז"ל מספרים לנו שכשעם ישראל יצא לגלות, הם עברו דרך קבר רחל, ורחל בכתה על בניה. היא הפכה לסמל של אם שממשיכה ללוות את ילדיה גם אחרי לכתה.
וכך גם (שם הנפטר/ת). הגוף אמנם איננו, אבל ההשפעה ממשיכה. כל מה שלימד/ה אותנו, כל הערכים שהנחיל/ה, כל האהבה שנתן/ה – כל אלה ממשיכים לחיות בתוכנו, להשפיע עלינו, להדריך אותנו בדרך. כמו המצבה של רחל שעומדת 'עד היום', כך גם הזיכרון והמורשת של (שם הנפטר/ת) ממשיכים להאיר את דרכנו…
ויש עוד דבר מופלא שהפרשה מלמדת אותנו. אחרי פטירת רחל, התורה מספרת: 'ויצב יעקב מצבה על קבורתה'. למה חשוב לספר לנו את זה? כי יש כאן לימוד עמוק על הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם אובדן. יעקב לא נשאר שקוע באבל. הוא קם ועושה מעשה. הוא בונה משהו שיישאר לדורות.
וזה לא סתם מעשה. המדרש מספר שיעקב ראה ברוח הקודש שהמקום הזה יהיה מקור של נחמה לדורות הבאים. כשבניו יצאו לגלות, הם יעברו דרך המקום הזה, וימצאו שם נחמה. כי זה כוחו של זיכרון אמיתי – הוא לא רק מזכיר לנו את העבר, הוא גם נותן לנו כוח להמשיך הלאה.
ואחרי כל זה, התורה ממשיכה: 'ויסע ישראל ויט אהלה'. החיים ממשיכים. לא מתוך שכחה חלילה, אלא מתוך הבנה עמוקה שזה רצונם של יקירינו – שנמשיך לחיות, לבנות, ליצור. שניקח את המורשת שהשאירו לנו ונמשיך אותה הלאה…
והפרשה מלמדת אותנו עוד משהו על זיכרון. כשיעקב עובר את המאבק עם המלאך, התורה אומרת: 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה עד היום הזה'. הנה לנו דוגמה מופלאה איך זיכרון הופך למשהו מעשי, חי, יומיומי. כל פעם שיהודי מכשיר בשר, כל פעם שהוא נזהר בגיד הנשה, הוא בעצם מחיה את הזיכרון של אותו לילה גורלי.
וכך גם אנחנו. הזיכרון של (שם הנפטר/ת) לא צריך להישאר רק ברגשות ובמחשבות. הוא צריך לחיות במעשים שלנו:
- כשאנחנו עושים חסד כמו שהוא/היא לימד/ה אותנו
- כשאנחנו מתפללים באותו מקום שהוא/היא התפלל/ה
- כשאנחנו ממשיכים את המסורות המשפחתיות שהוא/היא טיפח/ה
זה לא סתם זיכרון – זו המשכיות חיה ונושמת…
והנה דבר מופלא – התורה מאריכה לספר לנו את תולדות עשו, את כל המלכים שמלכו באדום. התורה, שבדרך כלל חוסכת במילים, שלפעמים מספרת לנו דברים מהותיים ברמז, כאן מאריכה ומפרטת את השושלת של עשו.
והדברים הם קל וחומר: אם התורה מאריכה כל כך בתיאור השושלת של עשו, אם היא מלמדת אותנו בפירוט על תולדות אדום, על אחת כמה וכמה שעלינו לזכור ולספר את השושלת של עם ישראל, את הסיפור של המשפחות הקדושות שלנו, את המורשת של יקירינו שהלכו בדרך התורה והמצוות.
כי אם התורה מכבדת כל שושלת, כל היסטוריה משפחתית, קל וחומר שעלינו לכבד ולזכור את השושלת של קדושה, את הדורות שבנו את עם ישראל במסירות נפש, את יקירינו שהעבירו לנו את המסורת היהודית המפוארת…
ולכן, כשאנחנו מתכנסים היום לזכור את (שם הנפטר/ת), אנחנו עושים הרבה יותר מאשר סתם להיזכר. אנחנו ממשיכים שושלת מפוארת, שושלת של תורה, של ערכים, של מסירות לעם ישראל.
כי (שם הנפטר/ת) לא היה/הייתה סתם עוד אדם. הוא/היא היה/הייתה חוליה בשרשרת הזהב של עם ישראל. בדרכו/ה המיוחדת, הוא/היא המשיך/ה את המסורת של אבות אבותינו:
- את החסד של אברהם
- את מסירות הנפש של יצחק
- את האמת של יעקב
והיום, כשאנחנו נזכרים, אנחנו מתחייבים:
- להמשיך את דרכו/ה
- לספר את סיפור חייו/ה לדורות הבאים
- לחיות לאור הערכים שהנחיל/ה לנו
וכמו שהמצבה שהקים יעקב על קבר רחל עומדת 'עד היום הזה', כך גם הזיכרון והמורשת של (שם הנפטר/ת) ימשיכו ללוות אותנו ואת הדורות הבאים.
ושנזכה כולנו לראות בנחמת ציון וירושלים, כשיקוים בנו הפסוק 'ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים', במהרה בימינו אמן.
