"האל הגדול הגיבור והנורא" – ביטוי זה, המופיע בברכה הראשונה של תפילת העמידה, עבר גלגולים רבים מימי משה רבנו ועד לנוסח התפילה שבידינו. המקורות שלפנינו חושפים כיצד הנביאים בתקופות השונות התמודדו עם השאלה האם ניתן לומר תארים אלו בעת חורבן וגלות, וכיצד אנשי כנסת הגדולה "החזירו הגדולה ליושנה". דרך עיון במקורות אלו נגלה את המתח בין אמת לחנפנות, בין תיאור מציאות לביטוי אמונה.
מהלך השיעור:
- סיפורו של הביטוי "האל הגדול הגיבור והנורא" הוא סיפור של מאבק בין אמת לחנפנות, בין מציאות לאמונה. ראינו כיצד הנביאים העזו לשנות ממטבע התפילה של משה כשהמציאות נראתה סותרת את התארים. ירמיהו בחורבן לא יכול לומר "נורא" כי הנורא קשור למקדש, דניאל בגלות לא יכול לומר "גיבור" כשישראל בשלשלאות.
- אנשי כנסת הגדולה גילו עומק חדש – דווקא בחורבן ובגלות מתגלים הגבורה והנורא האמיתיים. הגבורה היא בכיבוש הכעס ובאריכות האף, הנורא הוא בהישרדות הנס של עם ישראל. הם "החזירו הגדולה ליושנה" מתוך הבנה עמוקה יותר.
- למדנו על האיסור החמור להוסיף תארים, ועל כך שאפילו התארים המותרים הם רק בגלל שמשה אמרם ואנשי כנסת הגדולה תיקנום. השתיקה היא השבח הגדול ביותר – "לך דומיה תהילה", ו"סמא דכולא משתוקא".
- ראינו את ההבדל בין חנפנות אנושית שמשבחת מלכים בשקר, לבין שבח הקב"ה שתמיד פחות מהאמת. גם קובלנת משה על כך שהשם "גדול גיבור ונורא" לא הרתיע את פרעה מלמדת על המתח בין הציפייה למציאות.
- מעל הכל, גילינו שהגדולה האמיתית של הקב"ה מתבטאת דווקא בקרבתו לנמוכים – ביתום, באלמנה ובגר. התארים הנשגבים לא באים להרחיק אלא להדגיש את הפלא של האל הגדול שדואג לקטנים ביותר.
- בתפילת העמידה היומיומית, כשאנו אומרים "האל הגדול הגיבור והנורא", אנו נושאים את כל ההיסטוריה הזו – את מטבע משה, את המאבק של הנביאים עם המציאות, את התיקון של אנשי כנסת הגדולה, ואת ההבנה שכל תיאור הוא מועט מדי ובכל זאת הכרחי כדי לבטא את יחסנו לאל האינסופי שדואג לכל יצור.
