סיפורם של בני קורח הוא אחד הסיפורים המרגשים והמפתיעים בתורה. דמיינו את הסצנה: שלושה בחורים צעירים, בניו של קורח העשיר והמכובד, יושבים בחוגי הבית של אביהם ושומעים את הרעיונות המהפכניים שלו. "מדוע משה ואהרן מתנשאים עלינו? כולנו קדושים!" הם מהנהנים בראש, מסכימים עם אבא. הם אפילו עוזרים לו להפיץ את הרעיונות, להסית את העם, לגייס תומכים.
אבל משהו קורה בדרך. אולי כשהם רואים את הכעס בעיני אביהם, אולי כשהם שומעים את הדברים הקשים שנאמרים על משה רבנו, אולי כשהם מבינים לאן המחלוקת הזאת מובילה – משהו בלב שלהם מתחיל להתהפך. רש"י מספר לנו: "הם היו בעצה תחילה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם".
שימו לב למילים "הרהרו תשובה בלבם". לא בקול רם, לא בפומבי, רק בלב. הם לא העזו לצאת נגד אביהם הכריזמטי והחזק. הם לא מצאו את האומץ לומר "עד כאן". הם נשארו שם, עומדים לצד אביהם, אבל בלב – בלב הם כבר במקום אחר.
ואז מגיע הרגע הנורא. האדמה נפתחת, בולעת את קורח ואת כל אשר לו. גם הבנים נופלים פנימה, נבלעים באדמה. אבל כאן מתרחש הנס: "ובני קרח לא מתו". הם נופלים, אבל לא מתים. הגמרא בסנהדרין מספרת: "מקום נתבצר להם בגיהינום וישבו עליו ואמרו שירה".
תחשבו על הפרדוקס המדהים: הם בגיהינום, אבל שרים. הם נפלו עם אביהם החוטא, אבל זכו למקום מיוחד. הם לא באמת חיים, אבל גם לא מתים. הם תקועים במצב ביניים מוזר – גיהינום מצד אחד, שירה מצד שני.
אבל הסיפור לא נגמר שם. הגמרא בבבא בתרא מגלה לנו פרט מדהים: בני קורח הם מחברי ספר תהילים! "דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים… ושלושה בני קרח". אחד עשר פרקים בספר תהילים מתחילים במילים "למנצח לבני קרח" או "משכיל לבני קרח".
ומה השירה שהם שרים? באופן מפתיע, רוב המזמורים שלהם עוסקים בירושלים ובבית המקדש. "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'", "גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלוקינו הר קדשו", "יפה נוף משוש כל הארץ". הם שרים על המקום שמעולם לא ראו, על העיר שמעולם לא הגיעו אליה.
למה דווקא ירושלים? הרבי מסביר: משה רבנו ניסה להסביר לקורח שיש הבדלות בעולם. הוא הביא כדוגמה את ירושלים – העיר המקודשת משאר ערי ישראל. כמו שירושלים מיוחדת ושונה, כך יש אנשים מיוחדים לתפקידים מיוחדים. בני קורח, ששמעו את הוויכוח, הפנימו את המסר. מתוך הגיהינום הם שרים על ירושלים, מודים בצדקת טענתו של משה.
יש משהו מרגש בסיפור הזה. בני קורח לא היו גיבורים גדולים. הם לא עמדו באומץ מול אביהם, לא הצילו את המצב. הם רק הרהרו בלב, רק חשבו מחשבות טובות. ובכל זאת, המחשבה הקטנה הזאת הספיקה. היא הצילה אותם ממוות רוחני מוחלט, היא נתנה להם מקום – גם אם בגיהינום – לשיר ולהתעלות.
והשירה שלהם? היא לא נשארה בגיהינום. היא עלתה למעלה, נכנסה לספר תהילים, הפכה לחלק מהתפילה של עם ישראל לדורות. מיליוני יהודים אומרים את המילים שלהם, שרים את השירים שלהם, מתפללים עם התפילות שלהם.
יש כאן מסר עצום לכל אחד מאיתנו. לפעמים אנחנו נמצאים במצבים בלתי אפשריים, סחופים בזרם שאנחנו יודעים שהוא לא נכון. לא תמיד יש לנו את הכוח לצאת נגד, לשנות את המצב. אבל תמיד – תמיד – אפשר להרהר תשובה בלב. ומי יודע? אולי ההרהור הקטן הזה יהפוך יום אחד לשירה גדולה.
