בפרשת תרומה מצווה הקב"ה על בניית המשכן וכליו. במרכז המשכן, בקודש הקודשים, עמד הארון ועליו הכפורת והכרובים. הארון היה קופסת עץ מצופה זהב, בגודל מטר ורבע על מטר ורבע, שבתוכה הונחו לוחות הברית. מעליו היה מכסה זהב – הכפורת – ועליו שני יצורים מסתוריים: הכרובים.
אבל מה היו הכרובים? כאן נחלקו גדולי המפרשים במחלוקת שהיא הרבה מעבר לשאלה של צורה חיצונית. הרמב"ן, בעקבות המסורת, רואה בכרובים מלאכים – חלק ממרכבת השכינה. כמו בחזון יחזקאל, הכרובים היו נושאי כיסא הכבוד האלוקי. לכן הם פרשו כנפיים, לסמל את היותם חלק מהפמליה של מעלה.
לעומתו, רש"י מפתיע בפירוש שונה לחלוטין: "דמות פרצוף תינוק להם". הכרובים לא היו מלאכים נשגבים אלא ילדים קטנים. האברבנאל מוסיף שהיו אלה תינוק ותינוקת, "שני ילדים קטנים אשר אין בהם כל מום ולא טעמו חטא".
התמיהה זועקת: מה מקומם של תינוקות במקום המקודש ביותר? אם הארון מייצג את התורה והקדושה העליונה, איך יתכן שמעליו עומדים פסלי תינוקות? הרי היינו מצפים שבמקום הקדוש ביותר יהיו סמלים נשגבים, לא דמויות ארציות של ילדים קטנים!
התשובה טמונה בהבנה עמוקה של מהות הקשר בין הקב"ה לעם ישראל. הרמב"ן רואה את היחס כיחס של מלך לעבדיו. הקב"ה הוא המלך היושב על כיסא רם ונישא, והכרובים הם חלק ממערכת המלוכה – מלאכים הנושאים את כסאו. בגישה זו, הקשר בין האדם לקב"ה הוא קשר של מרות וציות: אנחנו עבדי ה' המקיימים את רצונו.
אבל רש"י מציע תפיסה שונה לחלוטין: הקשר בין הקב"ה לעם ישראל הוא קשר של הורה לילדיו. זהו קשר שאינו תלוי במעשים ואינו יכול להינתק. כמו שילד נשאר ילד של הוריו גם אם הוא ממרה את פיהם, כך יהודי נשאר יהודי גם כשהוא חוטא. זו הסיבה שדווקא במקום המקודש ביותר עומדים תינוקות – כי בחדר השינה, במקום האינטימי ביותר, שמים תמונות של הילדים.
רעיון זה מקבל משנה תוקף בהלכה מפתיעה: הגמרא ביומא מספרת שבשעה שישראל היו עולים לרגל, היו מגלגלים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים כשהם "מעורים זה בזה". "ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה", היו אומרים להם. הדבר נראה מוזר: במקום המקודש ביותר משתמשים בדימוי כל כך ארצי?
אבל זה בדיוק העניין: הקב"ה רצה להראות שהקשר שלו איתנו הוא לא רק קשר של מלך ונתינים, אלא קשר של אהבה עמוקה. כמו שאומר הנביא: "בנים אתם לה' אלוקיכם". זה לא סתם דימוי – זו המהות של הקשר.
בכך מובן גם עומק המשמעות של המילה "כפורת" מלשון כפרה. יהודי שחטא עלול לחשוב שאין לו תקנה – הוא בגד בקב"ה, ואיך אפשר לכפר על בגידה? אישה שבגדה בבעלה אינה יכולה לשוב – היא כרתה את הקשר. אבל הכרובים בדמות תינוקות מלמדים שהקשר שלנו עם הקב"ה הוא אחר: זה קשר של הורה וילד, קשר שאי אפשר לנתק.
כשילד מתלכלך וכולם נגעלים ממנו, האימא מחבקת אותו. היא רואה בו את עצמה ויודעת שהלכלוך הוא רק כתם חיצוני שיסור. כך גם הקב"ה: גם כשאנחנו חוטאים, הוא רואה בנו את ילדיו האהובים. לכן יש אפשרות של כפרה – כי הקשר לא נותק מעולם.
דוגמה מרגשת לכך ניתן לראות בתגובתו של דוד המלך למות בנו המורד, אבשלום. אבשלום ביצע את הפשע הנורא מכל: הוא מרד באביו, ניסה להורגו, ישב על כיסאו ובעל את פילגשיו לעיני כל ישראל. אין פשע גדול מזה. אבל כשהגיעה הבשורה על מותו, דוד פרץ בבכי: "בני אבשלום, בני בני אבשלום".
חז"ל אומרים שדוד חזר שוב ושוב על המילה "בני" כדי לקלף את כל שכבות המרד והבגידה, עד שהגיע אל הגרעין הפנימי – אל הבן שתמיד נשאר בן. כי בן, גם כשהוא מורד, נשאר בן.
זו גם הסיבה שהגמרא בקידושין פוסקת כרבי מאיר שאומר: "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים". גם כשאינכם נוהגים כבנים, אתם עדיין בנים. כי הקשר הזה אינו תלוי במעשים – הוא טבוע בעצם המהות שלנו.
לכן בנה הקב"ה את המשכן בצורה כזו: בתחתית הארון מונחים הלוחות – סמל התורה והמצוות, הדרך המעשית לקיים את הקשר. אבל מעליהם עומדים שני תינוקות של זהב, להזכיר לנו תמיד שמעל הכל עומד קשר עמוק יותר – קשר של אב לבניו, קשר שאין לו תנאים, קשר שאף פעם לא נגמר.
בכך מובן גם למה דווקא בפרשת תרומה, העוסקת בבניית המשכן, מופיע רעיון זה. כי המשכן היה הבית המשותף של הקב"ה ועם ישראל. והבית, יותר מכל, הוא המקום שבו מתגלה הקשר המשפחתי האמיתי. בבית לא צריך להיות מושלם – בבית מקבלים אותך כמו שאתה. כי בית הוא המקום שבו ילדים תמיד נשארים ילדים, גם כשהם גדלים, גם כשהם טועים, גם כשהם מתרחקים. הבית תמיד מחכה להם לחזור.
