מעשה בבחור ישראלי שנסע על כביש מהיר בארצות הברית כחצי שעה לפני שבת. פתאום הוא ראה בזווית העין אדם חובש כיפה עומד ליד רכב בצד הכביש עם מכסה מנוע פתוח. למרות שהיה בנסיעה מהירה, הוא קיבל החלטה מיידית לעצור לסייע. הוא בלם בחדות, ירד לשוליים וחזר עד לאותה המכונית. הם הכניסו ג'ק מתחת לרכב, הרימו אותו ותוך כמה דקות סידרו את הבעיה.
כשסיימו, הבחור לחץ את ידו של האיש ואמר "שבת שלום ונסיעה טובה". אך האיש לא הבין. הבחור ניסה באנגלית: "גוד שבת", אבל האיש עדיין לא הבין. הוא שאל אותו "אתה יהודי?" וההוא ענה שלא. "אז מה הכיפה על הראש שלך?" שאל הבחור. "אה", חייך האיש, "זה לפני שסבתא שלי נפטרה, היא הוציאה כיפה מהמגירה ואמרה: כל פעם שתהיה בבעיה, שים את זה על הראש. מישהו כבר יעצור לעזור לך…".
סיפור זה ממחיש את המוניטין של היהודים כעם של חסד, ואכן התורה היא "תורת חסד" ומצוות רבות מחנכות אותנו לאכפתיות ורגישות חברתית. אולם בפרשתנו, הדברים מגיעים לשיא מעניין: התורה דנה על מקרה שבו אדם שנוא עלינו נופל בצד הדרך ונזקק לעזרה.
נניח שאנו יוצאים מהבית בשעת בוקר ורואים את השכן השנוא, זה שמלכלך את חדר המדרגות וצועק על הילדים, יושב על יד החמור שלו מיואש. הוא העמיס אותו בשקים כבדים והכל התמוטט מהגב של החמור והוא לא מצליח להעמיס אותם חזרה. מה עלינו לעשות במקרה הזה? לעצור ולעזור כשאנחנו ממהרים לעבודה? להתעלם? ואולי בכלל מגיע לו לסבול?
הדבר המעניין והמאוד חריג במקרה הזה, שהתורה לא מבקשת לאהוב אותו. היא גם לא מצווה – לפחות לא בפרשתנו – "לא תשנא את אחיך בלבבך". התורה בהחלט מכירה בכך שיש מצב שמישהו שונא אותנו ואנחנו שונאים אותו בחזרה, ובכל זאת היא מעניקה כללי התמודדות גם בתוך המצב הזה.
התורה מצווה "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו, וחדלת מעזב לו?! עזב תעזב עמו". לא מספיק לפרוק את השקים הכבדים מהחמור, אלא חובה גם לעזור לאותו שונא להעמיס אותם מחדש בצורה מסודרת. הדרישה הראשונה נקראת בלשון חכמים "פריקה" והשנייה "טעינה".
הגמרא מוסיפה דין מפתיע: אם אדם רואה בדרך שני חמורים – חמור של ידיד שצריך פריקה וחמור של שונא שצריך טעינה – עליו לסייע קודם לשונא. זאת כדי "לכוף את יצרו". כפיית יצר השנאה נגד אדם קודמת אפילו לצער בעלי חיים של החמור הסובל.
מה המשמעות המעשית של דינים אלו בימינו? יש בכך דיון מעניין בפוסקים. הרדב"ז כותב שהתורה הקפידה על צער בעלי חיים, אך לא דיברה על צער של אדם, כיון שלאדם יש שכל והוא יכול לעזור לעצמו. אולם הרמב"ם והחינוך חולקים וסוברים שיסוד מצוות "עזוב תעזב" הוא דווקא הצער של האדם, בעל הבהמה, שהתורה חששה שיעמוד לבד בצד הדרך ויבוא לידי סכנה.
לפי זה, בוודאי שמצוות פריקה וטעינה כוללת גם חובה לעזור לאדם תקוע ומצטער באמצע הכביש. אם התורה חששה לצער בעלי חיים, כל שכן שהיא חוששת לצער של אדם. עם זאת, חשוב לציין שאין חובה לסייע לכל רכב חונה. הגמרא מדייקת מלשון התורה שחייבים לסייע רק ב"ראיה שהיא כפגיעה" – היינו בראייה קרובה. הפוסקים כותבים שמדובר על מרחק של 130 מטר, אך ביותר מזה אין חובה להרחיק ולסייע למכונית במצוקה.
בפשטות, התורה רוצה ללמד אותנו כאן את גבולות השנאה. יש דברים שלא עושים בשום אופן. גם אם אדם כועס על חברו, הרי הבהמה שלו לא צריכה לסבול מכך ובוודאי שאי אפשר להישאר אדיש כלפי אדם במצוקה. יתרה מזו, זו עצה חכמה: החכם מכל אדם אמר בספר משלי "אם רעב שונאך האכילהו לחם". כלומר, לעולם אל תביא את השונא שלך למצב של ייאוש, שבו אין לו מה להפסיד. אם פיטרת אדם מהעבודה, תמיד תבדוק שיש לו עוד מה לאכול בבית.
דווקא לשונא צריך לעזור במצבי מצוקה, כדי שיבין שיש גבולות של מחלוקת שלא פורצים אותם. וכך הוא ינהג עימך בחזרה. עד כדי כך שהתורה בפסוק של פריקה כותבת "חמור שונאך", ואילו בפסוק של טעינה כבר נאמר "חמור אחיך" – כי אחרי שעזרת לו ופרקת עימו, הוא כבר לא כל כך שונא, עד שבשלב הטעינה, כבר הופך להיות "אחיך".
