בפרשת בא, בתוך סערת יציאת מצרים והחיפזון לגאולה, משה רבנו פותח שלוש שיחות שונות עם ילדי ישראל. בהמשך, בספר דברים, הוא מוסיף שיחה רביעית. מכאן למדו חז"ל את רעיון "ארבעת הבנים" – ארבעה טיפוסים שונים של ילדים, שכל אחד מהם מחייב גישה חינוכית אחרת.
מה שמעניין במיוחד הוא הסדר בו מציג משה את הבנים. בשונה מההגדה של פסח, שם הם מסודרים לפי חכמתם (חכם, רשע, תם, שאינו יודע לשאול), משה מסדר אותם בסדר הפוך לחלוטין: הוא פותח ברשע, ממשיך בשאינו יודע לשאול, אחריו התם, ורק בחומש דברים מגיע החכם.
מדוע? משה מכוון את דבריו אל כישורי ההתחמקות המוכרים של ההורים. לפעמים מעירים להורה על חובת החינוך של ילדו, וההורה מתחמק: "זה ילד גאון, הוא יותר מוכשר ממני – איך אדרוש ממנו משהו?" פעמים התגובה הפוכה: "הילד מופרע וחסר תקנה, אני מודה לאלוקים שהוא לא זורק עלי כיסא." לפעמים הורה טוען: "הילד סתום, כל מה שנכנס מאוזן אחת יוצא מהשנייה." ולפעמים הורה דוחה: "הילד עוד קטן, תן לו לגדול…".
משה מכיר את כל התירוצים הללו ומחייב אותנו לפנות אל כל ארבעת הטיפוסים. במיוחד מעניין המקרה של הבן התם. רש"י מעיר על הפסוק "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר" שיש שני סוגים של "מחר": יש מחר שהוא עכשיו, ויש מחר שהוא לאחר זמן.
הרבי מליובאוויטש מסביר שכאן טמון מפתח להבנת התם: הבעיה שלו אינה שכלית אלא תרבותית. הוא נולד בדור אחר, בעולם של חופש וחירות, עולם של מדע מודרני שפותר את רוב בעיותיו בדרך הטבע. הוא חי בעולם קוסמופוליטי שנאבק בכל סממן של זהות ייחודית, עולם גלובלי של רשתות חברתיות בו נער מוצא חברים בכל העולם.
לכן הוא שואל בחוסר עניין: "מה זאת?" – מה מחבר בין יציאת מצרים ובין העולם החדש שלי? זהו ההבדל בין "מחר שהוא עכשיו" – ילד שגדל בדור אחר מהאבא אך עדיין מבין את עולמו, לבין "מחר שלאחר זמן" – ילד שמרוחק שנות מודרנה מעולמו של האבא.
ובכל זאת, התביעה מההורה היא: עליך לדבר גם אל הילד הזה. ואפשר לעשות זאת, כי הילד אינו באמת שונה. אמנם הוא צורך מידע בדרך אחרת, אבל הנשמה היא אותה נשמה והחיפוש הוא אותו חיפוש.
זהו המסר העמוק של סדר הבנים בתורה: הוא מתחיל דווקא עם הקשים ביותר – הרשע והשאינו יודע לשאול – כדי להדגיש שאיש אינו פטור מהעברת המסורת. אין ילד שאפשר לוותר עליו, אין דור שאי אפשר להגיע אליו.
הלקח המעשי להורים הוא ברור: במקום לחפש תירוצים מדוע ילד מסוים "אבוד" או "לא מתאים", עלינו להשקיע מחשבה כיצד להגיע אליו בשפה שלו, בדרך שלו. כל ילד, גם המרוחק ביותר, נושא בתוכו ניצוץ אלוקי שמחכה להתעורר. תפקידנו הוא למצוא את המפתח הנכון לליבו.
בכך מלמדת אותנו התורה שיעור נצחי בחינוך: ההצלחה אינה תלויה רק בילד, אלא בעיקר במחנך. המפתח אינו בשינוי הילד, אלא בשינוי הגישה שלנו אליו. כל ילד ראוי לחינוך, כל דור ראוי למסורת – השאלה היא רק איך להגיש לו את זה בצורה שתדבר אליו.
