אמת עד הסוף

העלילה שטפלו על האחים הצדיקים, בעלי הדפוס המפורסם של סלאוויטה, הסעירה את העולם היהודי. השניים, שהיו נכדיו של רבי פינחס מקוריץ, נכבלו והובלו אל בית-הסוהר, והוכן נגדם כתב אישום חמור.

הכול ידעו שמדובר בעלילה. האחים היו אנשים ישרים והגונים, שכל מעשיהם נעשו ברוח התורה והחסידות, ולא היה אפשר כלל להעלות על הדעת שיהיו שותפים למעשה שבו הואשמו. ברור היה, שמדובר בהלשנה של אנשים רעי-לב, שקינאו בהצלחתם של שני האחים.

אולם באותם ימים פעלו מערכות ה'צדק' על-פי חוקים אחרים. חשוד היה בחזקת אשם, אלא אם כן הוכיח אחרת. השניים נדרשו אפוא להוכיח שלא חטאו, והמשימה לא היתה קלה.

שתדלנים מכל הסוגים נכנסו לפעולה וניסו להשפיע על אנשי המשטרה לבטל את העלילה ולשחרר את הנאשמים שנכלאו על לא עוול בכפם. הדברים הגיעו עד שרי המדינה הממונים על העניין, ואף הם נתבקשו לפעול לשיחרור האסירים.

לבסוף, אחרי מאמצים רבים, הסכימו שרי המדינה לקבל עדות אופי על הנאשמים, ואם אכן יעידו עליהם רבנים בעלי-שם כי הם אנשי-אמת וכי אינם מסוגלים לבצע את המעשה שטפלו עליהם – תתקבל העדות והשניים ישוחררו.

בהסכמת השתדלנים קבעו שרי המלוכה, כי שלושה מגדולי הרבנים של העם היהודי באותם ימים יהיו אלה שיעידו לטובת מדפיסי סלאוויטה. אחד מהם היה הצדיק המפורסם רבי רפאל מבראשיד.

רבי רפאל כבר היה זקן מופלג. הוא זכה לאריכות ימים בזכות ברכה מיוחדת שקיבל מהמגיד ממזריטש. הברכה אכן נתקיימה, ועל-אף גילו המופלג היה רבי רפאל בריא וחזק.

רבי רפאל זה הצטיין במיוחד במידת האמת. הקפדתו על אמירת אמת היתה מופלאה. היו מספרים עליו, שאם היה בא מבחוץ והיו שואלים אותו אם יורד גשם, היה משיב: "כשהייתי בחוץ, ירד גשם", שהרי ייתכן שבינתיים כבר פסק הגשם.

תכונתו זו היתה ידועה ומפורסמת גם בקרב הגויים, ומשום כך נבחר להיות אחד מהשלושה שיעידו על אופיים של האחים מסלאוויטה. במידה רבה היתה עדותו המכרעת מבין השלוש, ולכן היתה חשיבותה רבה מאוד.

כשהודיעו לו על ההחלטה שנתקבלה, בא רבי רפאל במצוקה גדולה. מצד אחד היה ברור לו, שהאחים אינם אשמים כלל ושרק עלילת-שקר טפלו עליהם. ועוד היה ברור לו, שמדובר בדיני נפשות, ושעדותו יכולה להציל אותם מעונש קשה ואולי אפילו ממוות. שיקולים אלה משכו את לבו להסכים להעיד לטובתם.

ומצד שני, הרי כל חייו נזהר שלא לומר אלא דבר שידוע לו בוודאות והתרחק מהשערות למיניהן. וכאן דורשים ממנו להעיד על דבר שאינו אלא השערה, אם-כי ודאית, אך לא אמת ברורה ומוחלטת.

התלבטויותיו היו קשות. הוא התייסר והתחבט ולא ידע להחליט. חייו לא היו חיים. הוא לא היה מסוגל לתת שינה לעיניו, כאשר חיי אנשים חפים מפשע תלויים בהחלטתו. ועם זאת, לא מצא עוז בנפשו לעבור על מנהג שנהג כל ימי חייו, שלא להוציא מפיו אלא אמת ודאית ומוחלטת.

עם התקרב המועד שנקבע לאמירת העדות, גבר הלחץ על רבי רפאל. רבים וטובים באו לבקשו לחרוג ממנהגו ולהעיד לטובת הנאשמים. בני משפחותיהם של השניים באו לבכות לפניו. רבנים מפורסמים קבעו, כי מותר לו לעבור על מנהגו, כאשר חיי אנשים חפים מפשע עומדים מנגד.

ייסורי-נפשו של הצדיק מבראשיד היו איומים. הוא נקרע מבפנים בין הצורך להציל את שני הנאשמים, לבין המחשבה שדווקא בערוב ימיו הוא נדרש להפר כלל-ברזל ששמר כל ימי חייו, לומר אמת מוחלטת בלבד.

בלילה שלפני יום העדות הסתגר הצדיק בחדרו, בעוד בחוץ ממתינים רבים להחלטתו הסופית. מחדרו הנעול נשמעו אנחות קורעות-לב שהתחלפו בשתיקות ממושכות, וחוזר חלילה.

אחד מבני-ביתו של הצדיק הרהיב עוז להציץ אל החדר מבעד לסדק פנימי. הוא ראה את הצדיק יושב במרכז החדר, פניו להבים, עיניו זולגות דמעות ומחזהו בוקעות אנחות כבדות. כך ישב שעה ארוכה. ופתאום הזדקף, נטל את ידיו בדחילו ורחימו, והחל לקרוא את הווידוי שקוראים לפני המוות.

אחר-כך נשכב על הארץ וקרא: "ריבונו-של-עולם! מעולם לא הוצאתי מפי דבר שאיני יודע אותו בוודאות. מעולם לא אמרתי הן על ספק. אינני יכול לנהוג אחרת, אך גם אינני יכול לעמוד על דמם של נקיים. לכן הנני מבקש ממך, ריבונו-של-עולם – טול ממני את הברכה שקיבלתי לאריכות ימים".

בסיימו את דבריו, עצם הצדיק את עיניו ודממה השתררה בחדר. חרדה נפלה על בן-ביתו, שהיה עד לכל הנעשה. מרוב בהלה נשאר קפוא במקומו שעה ארוכה. כשהתעשת וסיפר על הדבר לבני-הבית, היה מאוחר מדי: הצדיק כבר החזיר את נשמתו לבוראו…

עקב פטירתו של העד הראשי בוטלה כל העדות, ושני האחים הועמדו לדין ונידונו למלקות ולמאסר. רק לאחר זמן יצאה צדקתם לאור, והשלטון פייסם ושילחם לבתיהם בכבוד גדול.

מקור: שיחת השבוע, גיליון 231.