כיצד רבקה, אשת החסד שתוארה כאדם הרך והאמפתי ביותר, זו שהציעה לאליעזר החסון "שתה וגם לגמליך אשקה" – פעלה בתוקף למנוע ברכה מבנה הגדול? זוהי שאלה שמטלטלת את יסודות הבנתנו בסיפור הברכות, ומעלה תהיות קשות על היחס הראוי כלפי ילד שסר מהדרך.
האדמו"ר האמצעי, בנו של בעל התניא, מציע תפיסה מהפכנית: רבקה לא העלתה בדעתה לנשל את עשו. להיפך – היא ביקשה להציל את הברכות עבורו. היא לא רצתה לעשוק את הברכות, אלא להעביר אותן אליו בדרך הנכונה, כדי שלא ייאבדו בסערת הנפש של בנה הפראי.
כדי להבין את עומק הדברים, עלינו להתבונן בדמותו המורכבת של עשו. מצד אחד, הוא מתואר כ"איש יודע ציד איש שדה" – נער בן 13 שעוזב את ספסלי בית המדרש ורץ לצוד בעלי חיים. זה מעיד על ילד שהחיים אינם מספקים אותו, שמוצף דחפים וסערות רגשיות שאינם באים לידי מיצוי במצבי השגרה.
אך מצד שני, חז"ל מספרים על כיבוד ההורים המופלא שלו. רבן שמעון בן גמליאל העיד על עצמו: "כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ממה ששמש עשו את אביו". כשעשו השיג את "בגדי עשו החמודות" – בגדי הקודש שנתפרו על ידי הקב"ה לאדם וחוה בגן עדן – הוא לא השתמש בהם לעצמו אלא ייחד אותם לכבוד אביו.
יתרה מזאת, זרע עשו הצמיח כמה מגדולי ישראל – אונקלוס הגר, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא ורבי מאיר. העובדה שדווקא מזרעו יצאו גדולים כאלה, ולא מזרע ישמעאל, מעידה על הניצוצות הקדושים שהיו טמונים בו.
בשפת הקבלה מתואר האופי של עשו בשם "אורות מרובים וכלים מועטים". הוא נחן באנרגיות רוחניות אדירות, אך חסר את הכלים להכיל אותן. הוא היה אמור להיות הראשון בהיסטוריה שיפרוץ את הגבולות ויתקן את הרע, אך לשם כך היה זקוק להדרכה.
רבקה חששה מתסמונת אליעזר בן דורדיא, בעל התשובה המפורסם. כל מה שעשה היה עד הסוף, בקיצוניות מטורפת. בתחילה לא הייתה אישה חוטאת שלא חטא עמה, ובסוף – כשחזר בתשובה – בכה עד שיצאה נשמתו. אבל זו לא דרך חיים. אין אידיאל למות על קידוש השם, אלא לחיות על קידוש השם.
לכן רבקה הבינה שעשו זקוק למדריך, לנהג מלווה שילמד אותו לאזן את עצמו. השיטה הנכונה היא לתעל את האורות הגדולים לתוך חיים קבועים ויציבים של שגרה רוחנית. היא לא רצתה לקחת ממנו את הברכות, אלא להצמיד לו את יעקב כחונך.
התורה עצמה רומזת לכך בשתי נקודות מפתיעות:
- בסוף פרשת הברכות, כשרבקה שולחת את יעקב מהבית, התורה מכנה אותה "אם יעקב ועשו" – מילים מיותרות לכאורה. חז"ל מסבירים שהתורה באה ללמד שכל מה שעשתה היה מתוך דאגה לשני בניה.
- כשנפטרה רבקה, דווקא עשו הוא שהגיע ללוותה, יותר מיעקב שהתעכב בדרך. זה מעיד שבסופו של דבר, עשו הבין את כוונותיה.
והמהלך אכן הצליח: כשיעקב חזר אחרי 34 שנה, הוא לא הסתפק במפגש חד-פעמי עם עשו אלא המשיך בקשר לאורך שנים. המדרש מספר שתשע שנים היה מכבד את עשו בדורונות. בערב פסח שלח מצה, בערב סוכות שלח לולב, בערב חנוכה שלח חנוכייה. יעקב ידע שבלי הבירור של עשו, לא נגיע אל "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".
זהו מסר עמוק לכל הורה ומחנך: לפעמים מה שנראה כדחייה הוא למעשה אקט של אהבה עמוקה. הדרך לעזור לאדם בעל רגשות עזים אינה לתת לו חופש מוחלט, אלא דווקא להצמיד לו מדריך שיעזור לו לתעל את הכוחות האדירים שלו לכלים מעשיים ויציבים.
