ישבתי השבוע עם חבר טוב שסיפר לי בכאב: "אני יודע בדיוק מה אני צריך לשנות. אני אפילו רוצה לשנות. אבל כשמגיע הרגע – אני פשוט לא מצליח. כאילו משהו חזק ממני". והמשפט הזה הזכיר לי משל מדהים שהמשפיע רבי מענדל פוטרפס היה מספר, משל שמאיר באור חד את כל נושא שינוי ההרגלים.
המשל עוסק במכרסם גדול בשם "בונה". זו חיה מרתקת, מהנדס טבעי מוכשר, שהתברך בשיניים חזקות ובחוכמה הנדסית מדהימה. הבונה בונה סכרים מורכבים מענפי עץ בנהרות, יוצר מערכות מים מתוחכמות שמאפשרות לו להתנהל בתוך שטף גבוה של מים. הפרווה המיוחדת שלו, העבה והחמה, שווה הון עתק, ולכן ציידי פרוות רודפים אחריו עד שהפך לחיה מוגנת בסכנת הכחדה.
אבל הנה הפרדוקס המדהים: למרות כל חכמתו ההנדסית, למרות היכולת המופלאה שלו לבנות סכרים מורכבים, הבונה טיפש להחריד בהתנהלות היומיומית שלו. והדרך לצוד אותו פשוטה עד כאב.
כך עובדת השיטה: בכל בוקר יוצא הבונה מביתו שעל הקרקע אל מקווה המים שבו הוא מבלה את רוב היום. הוא צועד בדיוק באותו מסלול. אותן פסיעות, אותן תנועות, אותו קצב. בערב הוא חוזר – ושוב, בדיוק באותו מסלול. מעין נווט GPS פנימי שמכתיב לו את הדרך.
הציידים החכמים למדו להכיר את החולשה הזו. הם עוקבים אחר הבונה בבוקר, מסמנים את המסלול המדויק שלו, חופרים בור באמצע הדרך, מניחים מצודה ומסווים אותה היטב. הם יודעים בוודאות מוחלטת: בערב, כשהבונה יעשה את דרכו חזרה, הוא יעבור בדיוק מעל הבור ויילכד.
אבל הנה החלק המרגש והכואב ביותר של הסיפור: כשהבונה עושה את דרכו חזרה ומגיע לנקודה המדויקת שבה חפרו לו את הבור, הוא עוצר. הוא מרגיש שמשהו לא בסדר. האינסטינקט שלו צועק "סכנה!". והבונה מתחיל לבכות.
תארו לעצמכם: הוא עומד שם ובוכה! הוא מבין שאם יתקדם עוד פסיעה אחת הוא עתיד להילכד. הוא יודע שזו מלכודת. אבל הוא לא יכול לעצור. ההרגל חזק ממנו. המסלול הקבוע שחרוט במוחו דוחף אותו קדימה. הוא בוכה וממשיך ללכת – ישר לתוך המלכודת.
המשל הזה הוא אנחנו. כל אחד מאתנו. אנחנו יודעים בדיוק מה לא טוב בשבילנו. אנחנו מרגישים את הסכנה. אנחנו אפילו "בוכים" מבפנים כשאנחנו הולכים לעשות את אותה טעות בפעם המאתיים. אבל ההרגל חזק מאתנו.
חז"ל הקדימו את המדע המודרני באלפי שנים כשאמרו: "כל העובר עבירה, קשורה בו ככלב". מה הכוונה "קשורה בו ככלב"? הכלב לא עוזב את הבעלים שלו. הוא הולך אחריו לכל מקום. ככה ההרגל – הוא נקשר אלינו ולא מרפה.
המוח שלנו, מסביר המדע המודרני, הוא איבר יעיל להפליא. הוא שונא לבזבז אנרגיה. לכן הוא יוצר "לולאות הרגל" – מסלולים עצביים קבועים שחוסכים את הצורך לחשוב. פעם ראשונה אכלת שוקולד כשהיית עצוב והרגשת טוב? המוח רשם: עצבות = שוקולד = הקלה. מהפעם הבאה, ברגע שתרגיש עצוב, המוח ידרוש שוקולד.
וככל שחוזרים על ההרגל, המסלול העצבי נהיה עמוק יותר, חזק יותר, דומיננטי יותר. עד שבסוף אנחנו כמו הבונה – יודעים שזה רע, מרגישים את המלכודת, אבל לא מסוגלים לסטות מהמסלול.
הרמב"ם כותב דבר מפחיד: הבחירה החופשית נלקחת מאתנו בהדרגה. אנחנו הופכים עבדים של ההרגלים שלנו. הבחירות הקודמות קושרות כבלים על הרגליים ואנחנו לא יכולים לחמוק מהן.
זה מסביר את הסיפור המופלא של פרעה. איך ה' לקח ממנו את הבחירה והכביד את ליבו? וכי אפשר להעניש מישהו שאין לו בחירה? אלא שה' לא לקח ממנו כלום – פרעה איבד את הבחירה בעצמו! אחרי שאמר "לא" חמש פעמים, הוא שכח איך אומרים "כן".
שימו לב: בחמש המכות הראשונות לא מוזכר "ויחזק ה' את לב פרעה". רק במכה השישית זה מופיע. כי בחמש הפעמים הראשונות עוד הייתה לו בחירה. אבל כשמלך גאה אומר חמש פעמים "לא" בפומבי, הוא כבר לא מסוגל להגיד "כן". האגו שלו, הגאווה שלו, ההרגל שלו – חזקים ממנו.
אז מה עושים? איך בורחים מהמלכודת של ההרגלים?
התשובה נמצאת ברמז של חודש אלול – "אנה לידו ושמתי לך". צריך לברוח לעיר מקלט. צריך לשנות סביבה, לצאת מהמסלול הקבוע. הבונה לא יכול לשנות את המסלול שלו כי הוא נשאר באותה סביבה. אבל אם היו מעבירים אותו למקום אחר, הוא היה יוצר מסלול חדש.
לכן באלול צריך לברוח – לבית הכנסת, לשיעור תורה, לחברה טובה. לשנות את הסביבה הרגילה. ליצור מסלולים חדשים. כי כל עוד נשאר באותו מקום, נלך באותו מסלול – ישר למלכודת, גם אם נבכה כל הדרך.
אבל יש גם בשורה טובה: אם ההרגלים הרעים כל כך חזקים, גם ההרגלים הטובים יכולים להיות חזקים! אם ניצור מסלול חדש וחיובי ונחזור עליו מספיק פעמים, הוא יהפוך לטבע שני. נהפוך ל"בונים" של קדושה – שהולכים אוטומטית בדרך הטובה.
השאלה היחידה היא: האם נישאר בונים שבוכים וממשיכים ללכת למלכודת, או נהיה בונים חכמים שבונים לעצמם מסלול חדש?
