כדי להכניס את עצמנו להליך התקדשות והתעלות שירומם את הגוף הגשמי באור אלוקי. נדרש לפעול בקו של סור מרע ועשה טוב, בדרך מעשית ומובנית.
בצד של סור מרע, הנקודה היא להעמיד גבולות בפני הגוף. כפי שחסידים אומרים: "המותר – מיותר". לא כל דבר שמותר לעשות – צריך לעשות. בחלק הזה אין שולחן ערוך. כל אדם צריך לתבוע מעצמו לקדש עצמו במותר לו ולקבוע סייגים גם בתוך החלק האפור. כמו שאומרים: "לאכול צריך, להנות לא חייבים…".
הרבי הציע פעם את מבחן המותרות: מה שנצרך לצורך החיים – בוודאי שיהודי חייב בו, אבל כשמגיעים הדברים לידי מותרות והשתקעות בחיי חומר – כאן נדרש להניח גבולות. כפי שכתוב ברשימותיו: "אחת הבחינות לדעת אם יכול להעלות המאכל או להיפך, שהוא יורד עם המאכל: אם רואה שמוכרח לזה, על פי רוב זה ראיה שיכול להעלותו, משא"כ אם הוא מותרות".
הדברים מקבלים משנה תוקף כשרואים את כוחו של הגוף המזוכך. סיפור מופלא ממחיש זאת: בשנות המלחמה ברוסיה, בישיבת חב"ד בחרסון שבאוקראינה, שהה חסיד דגול בשם רבי יצחק הורביץ, 'ר' יצחק המתמיד'. הוא היה יהודי נשגב, מחמיר עצום בענייני הלכה ובמיוחד בכל הקשור להכנסת אוכל לפיו.
בעיר חרסון היו שני אופים יהודיים יראי שמים, אך רבי יצחק הקפיד לאכול רק ממאפים של אחד מהם, שנתפס בעיניו כאדם ירא שמים יותר, אף שהאופה השני היה גם ירא בתכלית.
באותו יום הביאו לחם מהאופה השני ורבי איצ'ה התעקש לא להכניס גרם לפיו. הוא התענה כל היום וגם ביום שלמחרת, אך ביום השלישי הוא הרגיש שכוחותיו עוזבים אותו. הוא קרא לתלמיד צעיר בשם שמחה גורודצקי וביקש לצאת לרחוב ולהביא לחם מהאופה הראשון.
הנער התכוון לצאת, אך משפיע הישיבה עצר את הנער בדלת – זו הייתה כניסה לתוך שדה קרב ממש, אפשר היה לשמוע את הדי היריות אל תוך האולם. שוב קרא רבי יצחק לתלמיד והתחנן להביא לו לחם, אך המשפיע עצר את הנער בכניסה.
המשפיע קרא לנער ואמר כי אין ברירה וחייבים להערים על ר' איצע: תרד למטבח הישיבה ותביא כיכר של האופה השני ותגיש אותו. גם האופה הזה הוא ירא שמים בתכלית ובוודאי בשעת דחק כזו אפשר לסמוך עליו.
הנער ירד למטה, התעכב במטבח וחזר עם כיכר הלחם כאילו בא מהרחוב. רבי יצחק ביקש לוודא שהוא הלך אל האופה הראשון, והנער השיב: כן. רבי יצחק בחן את הלחם מכל צדדיו ושאל שוב: אתה בטוח שהלכת אל האופה עליו דיברתי? והנער בלע את רוקו והשיב בחיוב.
רבי יצחק הניח את הלחם ופנה ליטול את הידיים. כמובן, גם נטילת הידיים לא הייתה דבר פשוט. הוא בדק את הידיים והציפורניים וניגב את הספל מכל צדדיו, אבל עד שהרים את הספל אל הברז, הוא נפל ארצה מתעלף. רבי יצחק לא אכל מהלחם – גופו המזוכך דחה את המאפה שלא עמד בסטנדרטים ההלכתיים שלו.
מנגד, נקודה נפלאה ומיוחדת במינה בצד של עשה טוב: הרבי הציע ביטוי גדול להתעלות הגוף – להקדיש את הכישרון והחוש הייחודי לקדושה. לעבוד ה' עם הידע המתמטי, עם כישרון הציור, עם המרץ והסדר – זאת הנתינה שמבטאת את ההירתמות המוחלטת של הגוף לקדושה.
כפי שכתב: "בירור הגוף ונפש הבהמית צריך להיות שהם עצמם יתהפכו לקדושה… כך שכאשר ישנו כח וכשרון בגוף ונפש הבהמית, הם עצמם צריכים להכריז 'אין עוד מלבדו'".
ראיה מופלאה לכוח ההתקדשות של הגוף נמצאת בפרשת חיי שרה: כאשר אברהם השביע את אליעזר להביא אישה ליצחק, הוא ביקש ממנו להניח יד "תחת ירכו", במקום המילה, ולהישבע. חז"ל מסבירים כי כאשר נשבעים צריך לאחוז חפץ מצווה, וחפץ המצווה היחידי שהיה לאברהם אבינו הוא מקום המילה.
והשאלה גדולה: איך מקום המילה הפך להיות מקודש? הרי הברית הייתה ונגמרה? התשובה החסידית מהממת: את ברית המילה קיים אברהם במצוות ה' ולא ביוזמת עצמו, ולכן ניתן לו הכוח לשנות את בשר הגוף, עד שהבשר התעלה והתקדש בקדושה נצחית.
קדושת החומר בולטת לעינינו הגשמיות בעובדה נוספת: החפץ הקדוש בעולם הוא ספר תורה, תפילין ומזוזה. החפצים הללו נושאים בתוכם קדושה עצומה שמשפיעה באופן ישיר על חיי האנשים סביבם. אולם מהם אותם חפצים קדושים? בסך הכל עור של בהמה, שלפני כמה ימים היה חלק מהפרה שצעדה ברפת.
זוהי תכלית עבודתנו: כשאנו עושים מצווה במקום מסוים, בחפץ מסוים או באחד האיברים בגוף – אנו מרוממים ומקדשים אותו ומאחדים אותו עם הקדושה האלוקית. התהליך הזה יגיע לשיאו בגאולה העתידה, כאשר יתברר שורשו הרוחני של הגוף ויתגלה לעינינו עוצמתו הרוחנית וגודל ההארות ששתלנו במעשה המצוות בגלות.
זוהי הדרך המעשית לזיכוך החומר: שילוב של גבולות ברורים מצד אחד, עם מתן ביטוי חיובי לכוחות הגוף מצד שני. לא דיכוי ולא התפרקות, אלא הכוונה והעלאה. כך הופך החומר עצמו לכלי קודש, עד שהוא בעצמו בוחר בטוב ודוחה את הרע.
