אחד הפלאים המעניינים ביותר בנס חנוכה הוא העובדה שלכאורה הוא היה מיותר לחלוטין. כאשר החשמונאים טיהרו את בית המקדש ומצאו רק פך שמן אחד טהור שהספיק ליום אחד, לא הייתה באמת בעיה הלכתית: על פי ההלכה "טומאה הותרה בציבור", כלומר, כאשר רוב הציבור טמא, מותר להשתמש בכלים טמאים לעבודת המקדש.
השאלה הזו מטרידה את גדולי המפרשים לאורך הדורות. הראשון שהעלה אותה היה בעל ה"פני יהושע", שתמה: "כל טורח הנס הזה למה? והרי טומאה הותרה בציבור!" יתרה מזאת, המדרש מלמד אותנו ש"לא עביד קוב"ה ניסא למגנא" – הקב"ה אינו עושה נסים לחינם. הוא מעדיף שהדברים יתנהלו בדרך הטבע. מדוע אם כן, במקרה זה, בחר הקב"ה לחולל נס דרמטי כל כך?
הר"ן בדרשותיו מחדד את הנקודה הזו: "חפץ השי"ת לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר והטבע יקר בעיניו". כלומר, הקב"ה מעדיף לפעול דרך חוקי הטבע שהוא עצמו יצר. הוא ממחיש זאת דרך סיפור אלישע הנביא והאלמנה: כשהאלמנה הייתה זקוקה לנס כדי לשלם את חובותיה, אלישע לא המטיר עליה שמן משמים, אלא הורה לה למזוג מעט השמן שהיה לה לכלים רבים. אפילו כשעושים נס, משתדלים "לעטוף" אותו בלבוש טבעי.
אז מדוע בחנוכה נעשה נס כה גלוי וממושך? התשובות לכך מלמדות אותנו שיעור עמוק על היחסים בין האדם לבוראו.
ההסבר הראשון, המובא ב"גליוני הש"ס", קשור למהות המיוחדת של אותו רגע: זו הייתה התחלה חדשה, חנוכת המקדש מחדש. ביהדות, להתחלות יש משמעות מיוחדת – הן אינן רק נקודת פתיחה, אלא שורש ומקור לכל מה שיבוא אחריהן. לכן אנו קוראים "ראש השנה" ולא "תחילת השנה", כי הראש כולל בתוכו את כל מה שיבוא אחריו.
זו גם הסיבה שהתורה מקדשת את כל ה"ראשיות": הבכור קדוש, הביכורים קדושים, וראש חודש הוא יום מיוחד. כשמדובר בהתחלה, אי אפשר להסתפק בפתרונות של בדיעבד. היא חייבת להיות מושלמת, כי היא תקבע את הטון לכל מה שיבוא אחריה.
אבל יש כאן עוד רובד עמוק יותר, המובא בשיחותיו של הרבי מליובאוויטש. החשמונאים עשו משהו שלא היו חייבים לעשות: על פי ההלכה, כשיש גזירות דת, החובה היא רק "ייהרג ואל יעבור" – כלומר, למסור את הנפש באופן אישי כשבאים לאנוס לעבור עבירה. אין חובה לצאת למלחמה יזומה נגד הגוזרים. אבל החשמונאים בחרו לעשות יותר ממה שנדרשו – הם יצאו למלחמה כדי להציל לא רק את היהודים, אלא את היהדות עצמה.
וכאן מגיע העיקרון של "מידה כנגד מידה": כשם שהם עשו יותר ממה שהיו מחויבים, כך גם הקב"ה עשה עבורם יותר ממה שהיה "מחויב". הם קיבלו נס שלא היה הכרחי מבחינה הלכתית, אבל היה ביטוי לקשר המיוחד שנוצר בינם לבין בוראם.
זה מסביר תופעה מעניינת נוספת: בחנוכה, כל עם ישראל נוהג כ"מהדרין מן המהדרין". בשונה מכל המצוות האחרות, כאן כולם מוסיפים נר בכל יום, הרבה מעבר לחובה הבסיסית. כי זה חג שכולו מבטא את הרעיון של לעשות מעבר למה שחייבים – החשמונאים עשו יותר, הקב"ה עשה יותר, ואנחנו ממשיכים באותה דרך.
נס פך השמן מלמד אותנו שיעור נצחי: כשאדם פועל מתוך מסירות והתמסרות מעבר למה שנדרש ממנו, גם הקב"ה מתייחס אליו באותה מידה. כשאנחנו נותנים את הלב – מקבלים הרבה מעבר למה שמגיע לנו על פי שורת הדין.
