האויב הראשון שלחם נגד שליטתנו בארץ, הוא גם האויב האחרון מולו אנו נאבקים היום. אלו הם הפלישתים, שישבו על קו החוף הדרום-מערבי של הארץ, מעזה ועד מצרים. דווקא משום כך, חשוב להבין את שתי הדרכים השונות בהן התמודדו אבותינו עם אתגר זה: דרכו של אברהם ודרכו של יצחק.
אברהם ביסס את אחיזתו בארץ על הסכמים. כשפרץ סכסוך על בארות המים שחפר, הוא פנה למלך אבימלך וביקש את עזרתו בפתרון הסכסוך. הוא כרת ברית עם אבימלך וקרא למקום "באר שָבע" – על שם השבועה שנשבעו זה לזה. אך ההסכם לא החזיק מעמד: מיד כשאברהם עזב את האזור, הפלישתים סתמו את כל הבארות שחפר.
יצחק, לעומת זאת, בחר בדרך שונה לחלוטין: קביעת עובדות בשטח. כשהפלישתים דרשו ממנו לעזוב את גרר, הוא אמנם נענה – אך מיד התחיל לחפור בארות חדשות. כשסתמו את הבאר הראשונה וקרא לה "עשק", הוא לא נכנע אלא חפר באר שנייה. כשגם אותה לקחו וקרא לה "שטנה", המשיך לבאר שלישית – "רחובות". הנחישות השקטה שלו ניצחה, עד שהפלישתים עצמם באו לבקש ברית שלום.
ההבדל בין הגישות בא לידי ביטוי נפלא בשם "באר שבע". אצל אברהם מנוקדת המילה "שָבע" בקמץ, על שם השבועה. אצל יצחק מנוקדת "שֶבע" בסגול, על שם הבאר השביעית שחפר בהתמדה ומסירות נפש. זהו הבדל מהותי: האם להתבסס על הסכמים או על מעשים?
יצחק מלמד שהסכמים במזרח התיכון לא שווים את הנייר עליהם נחתמו. הפלישתים לא היו מסוגלים לעמוד בהסכם – זה היה חזק מהם. השנאה כלפי עם ישראל כל כך גדולה שמעבירה אותם על דעתם. הרי הם סתמו לעצמם את הבארות ונשארו בלי מים, ובלבד שלא יהיה לאברהם ויצחק מאיפה לשאוב.
האמת היא שהתורה מגלה לנו את שורש השנאה האנטישמית: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה ויקנאו אתו פלישתים". קנאה נובעת ממצוקה עמוקה – הרגשה שיש בזולת משהו גדול שאין בי והגדלות שלו מקטינה אותי. הפלישתים ראו את הניסים שנעשו לאברהם ויצחק והרגישו שיש בהם גדלות על-טבעית.
כך זה נמשך לאורך כל הדורות: שנאו אותנו כשהיינו עניים ושנאו אותנו כשהיינו עשירים, שנאו אותנו כשהיינו מהגרים ושנאו עוד יותר כשהתקבלנו כשווי זכויות. יש לכך רק טעם שלא יכול להיות מוסבר בכלים טבעיים: הם פשוט מרגישים את הנצחיות ואת הקדושה של היהודי ולא יכולים לשאת זאת.
הרבי מליובאוויטש ביאר בכך גמרא מופלאה: "משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה? לשני בני אדם, לאחד היה תל בתוך שדהו ולאחד היה חריץ בתוך שדהו". עם ישראל נדמה לאחשוורוש כמו גבעה מציקה, בעוד שלהמן הם נדמו כמו חריץ בקעה. מדוע? כי עצם מציאותם של ישראל מוציאה את הגוי מהכלים. זה לא משנה מה היהודי יעשה – עצם קיומו מזעזע את הגוי.
מכאן נגזרות כמה מסקנות מעשיות:
- לא להסתמך על הסכמים אלא על מעשים בשטח
- להבין שהשנאה היא לא רציונלית ולכן לא תיפתר בדרכים רציונליות
- לפעול בנחישות שקטה ועקבית, כמו יצחק
- לזכור שבסופו של דבר, דווקא הנחישות היא שתביא להכרה ולשלום
כמו שקרה אצל יצחק, שדווקא נחישותו השקטה הביאה את הפלישתים לבקש ברית שלום. כי לפעמים דווקא העמידה האיתנה על האמת, בלי ויתורים ובלי פשרות, היא שמביאה בסופו של דבר להכרה ולכבוד מצד האויב.
