נפלנו, נכשלנו, חטאנו; מה כל נורא בחטאים? ומה עושים עכשיו? כיצד קמים ומתנערים? ואיך בדיוק הווידוי מתקן את מה שעשינו?

כולנו נדרשים למצוא את האיזון, בחיים וגם בעבודת ה', בין שתי גישות: הגישה האישית שמברכת על יצירתיות ופריצה קדימה, או זו שמקדשת קביעות ומשמרת את הגבולות. נדמה שזוהי פשרה הכרחית, אילוץ שנובע מכורח המציאות כדי לאפשר לנו לחיות חיים מלאים ומסופקים וגם לשמור על המסגרות והערכים החשובים. אך, האם יכול להיות שהשילוב הזה הוא לא כורח אלא אידיאל? האם הקדוש ברוך הוא רצה שכך בדיוק נעשה את הדברים – נשמור על הקיים, אבל נדאג לפתח אותו; נביע את עצמנו, אבל נזכור שזה לא מתחיל בנו?