אתה עומד בנקודת מעבר משמעותית. עד היום היית בעיקר מקבל – מקבל חינוך, מקבל הדרכה, מקבל את המסורת המפוארת של המשפחה. מהיום אתה מתחיל להיות גם נותן, להיות שותף פעיל בבניית השרשרת.

וזה הכוח המיוחד של גיל המצוות. זה הזמן שבו אנחנו מתחילים לגלות את הכישרונות המיוחדים שלנו, את היכולות המיוחדות שקיבלנו מהקדוש ברוך הוא. ואתה, חתן בר המצווה היקר עומד היום בדיוק בנקודה הזו – בפתחה של דרך חדשה ומופלאה.
אתה מביא איתך את כל החינוך המופלא שקיבלת בבית, את כל הערכים והמסורת שספגת מהוריך היקרים. ועכשיו מגיע הזמן שלך לקחת את כל זה ולהפוך אותו לשלך, להתחיל לכתוב את הפרק האישי שלך בסיפור המופלא של עם ישראל.

בכל מקום שהיוונים הגיעו אליו, אנשים רצו להיות כמותם. ללבוש כמותם. לחשוב כמותם. להיות חלק מהתרבות המפוארת הזו. רוב העמים פשוט נטמעו בתוך התרבות היוונית, שכחו מי הם, מאיפה באו.
והם באו אל היהודים ואמרו: "למה אתם מתעקשים להיות שונים? למה אתם צריכים את כל החוקים המיוחדים האלה? את השבת? את המצוות? בואו תהיו חלק מהתרבות העולמית. תראו כמה יופי יש בה, כמה חכמה, כמה אפשרויות…"
והצעירים האלה, המכבים, עמדו מול הפיתוי העצום הזה. מול כל היופי הזה, מול כל החכמה הזאת, ואמרו: "לא. יש לנו משהו אחר. משהו עמוק יותר. יש לנו את האמת שלנו, את הדרך שלנו."

מנשה ואפרים, שני נערים שגדלו בארמון המצרי, רחוק מהאוהל של יעקב, רחוק מסיפורי אברהם ויצחק, רחוק מכל מה שמסמל את המשפחה היהודית – דווקא הם נבחרים להיות חלק משבטי ישראל. יעקב מברך אותם ואומר שכל אב יהודי יברך את בניו להיות כמותם: "בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".