מביא הביכורים, העומד בארץ המובטחת עם פרי אדמתו, מספר את כל הסיפור – מאיפה באנו ולאן הגענו. הפסוק "ארמי אובד אבי", על כל פירושיו, מזכיר לו ולנו את הדרך הארוכה מנדודים, סכנות ומצוקה אל הבית, השורשים והשפע.

נתינה לזולת, ובמיוחד לחלשים בחברה, היא לא רק מצווה חברתית אלא מפתח לברכה אלוקית. כשהאדם דואג לגר, ליתום ולאלמנה, כשהוא משאיר פאה בשדהו ונותן מעשרותיו, הוא פותח צינור של ברכה מן השמים. הברכה באה "היום הזה" – מיידית וודאית.

הכניסה לארץ אינה רק זכות אלא גם חובה. עם הארץ באה האחריות המלאה לקיים את הברית. הברכות והקללות הן תזכורת תמידית שהישארות בארץ תלויה בקיום הברית.