באחד הרגעים המכריעים בסיפור יוסף, כאשר אשת פוטיפר מנסה לפתות אותו, התורה מתארת את סירובו במילה אחת: "וימאן". מילה זו מוטעמת בטעם נדיר ומיוחד – "שלשלת", טעם שמופיע רק ארבע פעמים בכל התורה. הטעם הזה, בצורתו ובמנגינתו המתפתלת, מספר סיפור שלם על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשו של יוסף.
צורת השלשלת מתארת תנועה של הלוך ושוב, כמו נדנדה. המנגינה המוסיקלית שלה משקפת סערת רגשות, מאבק נפשי של אדם המתלבט ומתייסר בהחלטתו. בשפה המקצועית זה נקרא "דיסוננס קוגניטיבי" – פער בין מה שהראש יודע למה שהלב רוצה.
"וימא-אי-אי-אין" – יוסף מיאן, אבל לא בקלות. זו הייתה החלטה שבאה מעומק הנפש, מעבר לשיקולי היגיון פשוטים. הבה נבחן את הנסיבות: יוסף היה נער בן 17, יפה תואר, לבדו בארץ זרה, בלי משפחה ובלי מערכת תמיכה. הוא היה "מהגר בלי ויזה", תלוי לחלוטין בחסדי בעלי הבית. אם יסרב לאשת פוטיפר, היא תוכל להשליך אותו לכלא – כפי שאכן עשתה בסופו של דבר.
הטעם 'שלשלת' מופיע עוד פעמיים בספר בראשית, ובכל פעם הוא מתאר מאבק פנימי דומה:
- אצל לוט, במילה "ויתמהמה" כשהיה צריך לעזוב את סדום – הוא נקרע בין הצורך להציל את חייו לבין הקושי לעזוב את המקום בו בנה את חייו וקריירתו.
- אצל אליעזר עבד אברהם, במילה "ויאמר" כשביקש סימן למציאת כלה ליצחק – הוא נקרע כי רצה בסתר לבו שבתו תינשא ליצחק.
כל אחד מהמקרים הללו מייצג קריעה בזמן אחר: לוט נקרע מהעבר, אליעזר נקרע בהווה, ויוסף נקרע מהעתיד. הוא ידע שאם יסרב לאשת פוטיפר, הוא עלול לאבד את כל סיכוייו לעתיד טוב במצרים, ואולי אף את הסיכוי לשוב ולפגוש את אביו.
מה שמעצים את המאבק הוא העובדה שיוסף כמעט נכנע. הגמרא מרמזת על כך בפירושה למילים "ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו". לפי דעה אחת בגמרא, "לעשות מלאכתו" אינו מתייחס למלאכה רגילה, אלא מרמז שיוסף כמעט נשבר.
הסיפור מלמד אותנו שיש ערך מיוחד דווקא בניצחון שמגיע אחרי מאבק פנימי קשה. קדושה שבאה בקלות אינה דומה לקדושה שבאה מתוך התמודדות. לכן דווקא יוסף זכה לתואר "הצדיק" – לא בגלל שלא חווה את הפיתוי, אלא בגלל שחווה אותו במלוא עוצמתו ובכל זאת התגבר עליו.
הלקח לדורות הוא שגדולתו של אדם אינה נמדדת בהיעדר מאבקים והתלבטויות, אלא דווקא ביכולת להתמודד איתם ולצאת מהם מחוזק. השלשלת מלמדת אותנו שלפעמים דווקא ההתלבטות והמאבק הפנימי הם שמעניקים למעשה את ערכו האמיתי.
