אחת התעלומות המרתקות בסיפור יוסף ואחיו היא החלטתו להיענות לבקשת אביו ולצאת לבדו אל אחיו, למרות שידע היטב את עומק שנאתם אליו. ההחלטה הזו מעוררת תמיהה לאור העיקרון ההלכתי הברור: "לא ייכנס אדם למקום סכנה".
חומרת האיסור להיכנס למקום סכנה מודגשת בדברי ספר החינוך, המסביר שאף שהקב"ה משגיח על כל פרטי חיינו, הוא בנה את העולם על יסודות הטבע. כשם שהאש שורפת והמים מכבים, כך אדם שמכניס עצמו לסכנה מפקיר את חייו לחוקי הטבע ומאבד את ההגנה האלוקית המיוחדת.
הגמרא ממחישה עיקרון זה בסיפור על מלאך המוות ששלח את שליחו להביא את נשמתה של "מרים מקלעת השיער", והלה בטעות לקח את "מרים מגדלת התינוקות". כששאל מלאך המוות כיצד יכול היה לקחת אישה שלא הגיע זמנה, הסביר השליח שהיא הכניסה עצמה למצב סכנה כשנכוותה מהאש, ולכן איבדה את ההגנה המיוחדת.
התמיהה על התנהגות יוסף מתעצמת לאור העובדה שהוא קיבל אזהרה מפורשת על הסכנה. כשהגיע לשכם ולא מצא את אחיו, פגש "איש" שסיפר לו כי הם הלכו ל"דותן". רש"י מפרש שהמילה "דותן" אינה רק שם מקום, אלא גם רמז לכך שהאחים מחפשים "נכלי דתות" – תחבולות – להמית אותו.
יתרה מזאת, החתם סופר מצביע על שלושה סימני אזהרה שהיו אמורים להרתיע את יוסף: האחים עזבו את המקום המקורי (כישלון "סימן המעבורת"), הוא למד עם אביו את פרשת עגלה ערופה העוסקת במי שנהרג בדרך (סימן רע בלימוד), והאיש שפגש הזהיר אותו במפורש (סימן רע בדברי הזולת).
התירוץ המקובל, שיוסף מסר נפשו לכבד את אביו, מעורר קושי כפול: ראשית, על פי ההלכה אין למסור את הנפש על מצוות שאינן משלוש העבירות החמורות. שנית, וחשוב מכך, מסירות הנפש במקרה זה הייתה חסרת תכלית, שכן היא סיכלה את מטרת השליחות עצמה – להרגיע את דאגת האב לשלום בניו.
הרבי מליובאוויטש מציע הסבר מעמיק: יוסף לא פעל מתוך חישוב הלכתי רגיל, אלא מתוך תפיסה חסידית עמוקה יותר. הוא ראה שהדור פרוץ בכבוד אב, כפי שניכר בהתנהגות אחיו – הן בפרשת שכם, שם פעלו בלי להתייעץ עם אביהם, והן בעצם שנאתם אליו בגלל אהבת אביהם. במצב כזה, מותר ל"אדם גדול וחסיד ירא שמים" למסור נפשו אפילו על מצווה קלה, כדי לחולל שינוי בדור כולו.
יוסף הבין שהדרך היחידה להעביר מסר עמוק על חשיבות כיבוד הורים היא להדגים אותו במסירות נפש מוחלטת. לא די היה בדיבורים או בהטפות – רק מעשה קיצוני של הקרבה עצמית יכול היה לחולל את השינוי הנדרש בתודעת אחיו.
סיפור זה מלמד אותנו שיש רגעים בחיים שבהם הדרך להשפיע ולחולל שינוי אינה דרך ההיגיון הרגיל, אלא דווקא דרך מסירות נפש מוחלטת למען ערך או עיקרון. לעתים, דווקא ההקרבה העצמית היא שמעבירה את המסר העמוק ביותר ויוצרת את השינוי המיוחל.
