כשאהרן רואה את ההמון המשתולל סביב העגל, הוא מבין שלא יועיל לעמוד מולם בתקיפות. הוא ראה את חור, שניסה להתנגד בכוח, נרצח על ידם. במקום זאת הוא בוחר בגישה של עיכוב והשהייה: שולח אותם להביא זהב מנשותיהם, מכריז שהחגיגה תהיה רק מחר - הכל כדי למשוך זמן עד שמשה יחזור.
לעומתו, משה נוקט בגישה הפוכה לחלוטין. כשהוא יורד ורואה את העם מחולל סביב העגל, הוא מנפץ את הלוחות לעיניהם. הספורנו מסביר שמשה נזעזע לא רק מעצם עבודת העגל, אלא מכך שהם שמחים ומחוללים סביבו. הוא הבין שהוא עומד מול עם של עבדים חסרי תקנה, והחליט שנדרש זעזוע דרמטי.
