שאלה פשוטה שמטרידה את כל הלומדים: למה פרשת פרה אדומה כתובה דווקא כאן, בפרשת חוקת? מתי היא נאמרה, ולמה התורה בחרה דווקא במקום הזה לכתוב אותה?
כדי להבין את העומק של השאלה, צריך להבין איפה אנחנו נמצאים על ציר הזמן. אנחנו נמצאים בתוך 38 השנים הנעלמות, תקופת הדמדומים והאפלה של דור המדבר, שהתורה לא מספרת עליה דבר.
לפני שבועיים קראנו על מעשה המרגלים שהתרחש בתשעה באב, כשנה וחצי אחרי יציאת מצרים והביא לגזירת "ארבעים שנה אקוט בדור". בשבוע שעבר קראנו על מעשה קרח, שלפי רש"י היה אחרי מעשה המרגלים. כך שאנחנו נמצאים כשנה וחצי אחרי יציאת מצרים ובתוך התקופה שאחרי גזירת ארבעים השנים.
הנושא הבא בפרשתנו אחרי פרשת פרה הוא מות מרים ומי מריבה שהתרחשו אחרי כל תקופת הדמדומים, בעשירי בניסן בשנה הארבעים ליציאת מצרים. אחר כך מסופר על מות אהרן שהתרחש בחלוף כמה חודשים, בראש חודש אב.
הגמרא מספרת לנו משהו מדהים על התקופה הזו: "יום [חמישה עשר באב] שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר 'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות, וידבר ה' אלי'" [תענית ל,ב].
38 שנים שלמים שהקב"ה לא דיבר עם משה! רש"י מביא את דברי שיר השירים שמתארים את התקופה הזו: "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה ביקשתי ולא מצאתיו — בצר לי, כשישבתי באפלה כל שלושים ושמונה השנים שהיו נזופים, 'ביקשתיו ולא מצאתיו' – כי לא אעלה בקרבך" [רש"י שיר השירים ג,א].
ופתאום, בתווך התקופה הזו, מופיעה פרשה אחת ויחידה, שאיננה קשורה לכאן ובוודאי לא נאמרה בתוך ל"ח השנים העלומות. פרשת פרה אדומה נאמרה הרבה קודם: תחילה נאמרה כנושא רעיוני עוד בחנייתם במרה – לפני מתן תורה. כדברי רש"י: "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהן: שבת, פרה אדומה [שנאמר 'חק'], כיבוד אב ואם ודינין" [רש"י שמות טו,כג].
אחר כך נמסרה לישראל כהלכה נוגעת לקיום ביום הקמת המשכן, בראש חודש ניסן בשנה השנית לצאתם ממצרים. כדברי הגמרא: "שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן ואלו הן: פרשת כהנים, ופרשת לוים, ופרשת טמאים… ופרשת פרה אדומה (רש"י: לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרין לפסחיהן)" [גיטין ס,א].
אם כן, מדוע כתובה הפרשה דווקא כאן? המפרשים מציעים שלוש דרכים שונות, וכל אחת מהן פותחת חלון לעומק הבנתנו בחיים.
הדרך הראשונה – אחורה: החזקוני כותב: "נכתבה כאן, לפי שהיו מהם טמאי מתים ממחלוקתו של קרח" [חזקוני יט,ב]. במעשה קרח מתו 250 מקטירי הקטורת ואחר כך פרצה מגפה נוראה שכילתה 14,700 איש. מוסיפים: במעשה קרח נטמא אלעזר בן אהרן, סגן הכהן הגדול, שנכנס אל תוך המתים שנשרפו במעשה הקטורת והוציא את המחתות. אלעזר היה מוכרח להיטהר בדחיפות כדי לחזור ולעבוד בבית המקדש.
לפי הגישה הזו, פרשת פרה אדומה באה לטפל בתוצאות של הקטסטרופה שעבר עליהם. זה המצב שבו אתה מתעורר לאחר אסון ושואל "עכשיו מה? איך ממשיכים מכאן?". צריך כלים מעשיים להתמודד עם ההרס שנוצר.
הדרך השנייה – קדימה: הגמרא והרבה מפרשים הולכים בכיוון הפוך בדיוק. "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת" [מועד קטן כח,א].
פרשת חוקת מספרת על המוות הדרמטי של מרים ואחר כך מי מריבה שהובילו למות משה ואהרן ובעצם לפרידה מכל שלישיית ההנהגה האדירה של עם ישראל. לכן מקדימה התורה ללמד את פרשת פרה, כדי לתת כלים להתמודדות עם אובדן צורב שאין לו תרופה.
זה לא רק על אובדן של אנשים ספציפיים. זה על העובדה הכללית של היותנו בני תמותה, "כחרס הנשבר וכצל עובר". שהחיים ייפסקו באיבם ולכל אחד תהיה ארץ מובטחת שהוא לא יזכה להגיע אליה. לכן מקדימה התורה את פרשת פרה אדומה, כדי לתת כלים להתמודד עם קטיעת החיים בשיאם והקיום בצל היקרים שהלכו מאתנו.
הדרך השלישית – הפשוטה ביותר: מה שהם עשו בעיקר בל"ח השנים העלומות, היה לקבור את כל אנשי הדור שיצאו ממצרים ולכן מובן שהם מצווים על פרשת טהרת מת. זה הסבר פשוט אבל מרגש: 38 שנים של הלוויות, 38 שנים של קבורת דור שלם, 38 שנים של חיים בצל המוות.
כל שלושת ההסברים נכונים, וכל אחד מהם מלמד אותנו משהו אחר על החיים:
מהראשון נלמד שלפעמים הטרגדיה מגיעה בצורה פתאומית ומשתקת, ואז צריך כלים מיידיים להתמודדות. לא תמיד יש לנו את הזמן להתכונן מראש. לפעמים הטומאה פשוט מכה, והצורך בטהרה הוא דחוף.
מהשני נלמד שאפשר להתכונן לאובדן, להכין את הכלים מראש. לא לחיות בפחד, אלא לדעת שזה חלק מהחיים ושיש דרכים להתמודד עם זה. זה לא צינית או חוסר רגישות – זה בגרות רגשית.
מהשלישי נלמד שלפעמים החיים עצמם הם תהליך ארוך של התמודדות עם אובדן. לא רק רגע אחד של טרגדיה ואז חזרה לשגרה, אלא שנים של חיים בצל המוות. ואז הטהרה היא לא רק דרך להתמודד עם אירוע חד-פעמי, אלא דרך חיים שלמה.
השבוע גם מציינים שלושים שנה להסתלקותו של הרבי, וחותמים תקופת ניסיון קשה של חיים חיוניים ופעילים בצל העדרו הגלוי של הגנרטור העוצמתי שמוביל אותנו. בכל יום מתעורר אתגר עצום של חיבור וחיזוק האמונה סביב ההרגשה הברורה שהרבי פעיל ומשפיע על כולנו.
מול מצב זמני של היפך החיים, עד הגאולה השלמה בקרוב ממש – פרשת פרה אדומה מלמדת אותנו שיש דרך. לא דרך קלה, לא דרך מהירה, ובוודאי לא דרך שמבטלת את הכאב. אבל יש דרך לחיות, לפעול, ולהמשיך לבנות עולם גם כשחיים בצל האובדן.
המדרש מסיים בתקווה גדולה: "'ויקחו אליך' — לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר חוקה… וכתיב 'והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון' — דברים המכוסים מכם בעולם הזה, עתידים להיות גלויים לעולם הבא, כמו העיוור שנפתחו עיניו". עתיד טעם פרה להתבאר לכולנו לעתיד לבוא.
אז למה דווקא כאן? כי זה המקום הנכון. זה הזמן שבו אנחנו הכי צריכים את הלקח הזה. במקום הכי קשה, בזמן הכי חשוך, בתקופה הכי מבלבלת – דווקא שם התורה מציבה לנו את המפתח לחיים.
יעזור הקב"ה שנדע להשתמש במפתח הזה, ושנזכה בקרוב ממש לראות את ההסבר המלא לכל הכאבים ולכל האובדנים.
