פרשת יוסף ואחיו, הם סיפור מתמשך שבו התורה מציגה בפנינו את היד האלוקית הנעלמת המנהלת את העולם. יוסף שהושלך לבור, ו"מבית האסורים יצא למלוך", ועד שלבסוף "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ", הכל היא עצה עמוקה של ריבון העולמים, המתווה בדרכים פתלתלות את סוד הגלות והגאולה, הקושי והישועה.
זו ההזדמנות לעסוק בסוגיית ההשגחה העליונה, שבהשקפת החסידות מקבלת את השם המפורסם כל כך "השגחה פרטית". נושא זה שייך לליבת החידוש הבעש"טני, והוא מאיר באור אחר את "החיים בעצמם". אנו נעשה זאת מתוך המאמר "הטה אלוקיי אוזניך" שאמר הרבי הריי"צ בשנת תרצ"ד.
תוכן המאמר:
- הפילוסופים מניחים שהתהוות העולם היא בדרך של "עילה ועלול", שלכל תופעה ומציאות יש סיבתיות. הנחת היסוד הזו גורמת לטעויות בהבנת היחסים בין האלוקות לבין המציאות: זוהי השפלה לאלוקות להוות ולהחיות דברים גשמיים, כי אין להם שום ערך; ההתהוות והחיות של הגשמיות הן מהנהגת הכוכבים והמזלות; ההתרחשויות והמעשים בעולם לא משפיעים וחסרי משמעות.
- אך דעת התורה הפוכה בדיוק. הנחת היסוד היא שהתהוות העולם היא בדרך של "התחדשות", "יש מאין", הימצאות מ'איננו' ל'ישנו' בכל רגע מחדש. ובעקבות הנחת היסוד הזו, נשללות הטעויות: לרוחניות אין ערך כלפי האלוקות בדיוק כמו הגשמיות, כי שתיהן מתהוות בצורת "אין ערוך"; ההתהוות והחיות של הגשמיות הן מעצמות האלוקות; ההתרחשויות והמעשים בעולם הם "בהשגחה פרטית" אלוקית, כי כל תנועה במרחב ובזמן היא תוצאה של ההתהוות המתחדשת.
- ההשגחה העליונה היא פרטית ומיוחדת על כל נברא. וזו השגחה שמקיפה את כל הנבראים כולם, מהנאצלים והפרצופים העליונים והרוחניים ביותר, ועד לחפצים דוממים נטולי חיות. וההשגחה היא אפילו על כל גלגול ותנועה של כל דבר. משמעות ההשגחה האלוקית הפרטית היא שלכל דבר שקורה בעולם יש תכלית וכוונה אלוקית.
- בפסוק נאמר "המכין לארץ מטר, המצמיח הרים חציר; נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו; לא בגבורת הסוס יחפץ, לא בשוקי האיש ירצה". הפסוק ממחיש את ההתבוננות בנושא ההשגחה הפרטית האלוקית על כל נברא ועל כל פרט בעולם: הקדוש ברוך הוא עוסק לא רק בהורדת הגשם ובכלכלת העולם כולו, אלא דואג גם לכל יצור ולכל נברא פרטי בעולם; וכתוצאה מההבנה הזו, יהודי מתחזק בביטחון גמור בקדוש ברוך הוא, שיעשה את הטוב והנכון, וממילא הוא לא ירוץ לעבודה וירגיש תלוי בה אלא ישקיע בלימוד ובתפילה.
- תפיסת ההשגחה הפרטית והיחס בין האלוקות למציאות נמצא בפסוק "מי כהשם אלוקינו, המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ": הגשמיות והרוחניות שוות כלפי האלוקות, כי החיות וההשגחה האלוקית הן בדרך של "אין ערוך", ללא יחסיות וערכיות – כי ההשגחה היא עצמה החיות והקיום של הנברא. ואם כן, דווקא האינסופיות של האלוקות ("המגביהי לשבת") מחייבת את ההשגחה הפרטית על כל העולם, כולל הפרטים הנחותים ביותר ("המשפילי לראות בשמים ובארץ").
